צילום: סלימאן אבוגוש
העין הכחולה של גוש חלב
"תביטו עליה ממעל, ואם תקרבו לגשת תמצאו שם צבים ודגיגים, ואם תגיעו בלילה – יציצו בכם שועלים וחזירי בר". טיול עם נשמה לאורך נחל גוש חלב

שבת בבוקר, קצת אחרי שעת השוקו של הילדים, והם כבר רוצים לג'יפ. אני מפציר בשני הקטנים לעטות סוודר, וקדימה, לדרך. זוהר כבר בת 13 והיא נהנית לנהל לי את החיים, ישי חגג השבוע שמונה שנים ובינתיים הוא חושב שאני אבא מקסים, ושניהם מטיילים איתי ממש מגיל אפס. כן, גם באמצע הלילה, בשלג. אני ממונה על ההמתנה לנוצות הלבנות הראשונות שיורדות משמיים, וכשזה קורה, אני מעיר אותם בעדינות, ונוסעים.
מעולם לא הבנתי אנשים שלא מטיילים עם הילדים שלהם. הרי אפשר לעשות איתם הכל, ודרך העיניים שלהם אפשר להתרגש מחדש מדברים קטנים. "אבא, הנה עגל. בוא ניקח אותו הביתה", "אבא, הנה פרח" – ואפשר להתחיל לספר מיהו הפרח ומהו.
לכבוד הילדים, יצאנו מהקיבוץ אל ארץ החלב. גוש חלב, גבעות חלב ועין חלב – אבל זו לא גבינה בתוך שקית נייילון. כשמגיעים לגוש חלב בכביש 89 מצומת מירון, ומוצאים כפר גדול, שרוב תושביו הם נוצרים-מרונים אבל גם מוסלמים חיים שם בדו קיום רציונלי לגמרי עם קהילה חדשה של עובדים סינים.
הערבים קוראים לו ג'יש, אבל עוד לפני בואם ישבו כאן יהודים. עוד בתקופת המרד הגדול וחורבן בית המקדש ישב כאן יוחנן מגוש חלב – בעיני, אלוף פיקוד צפון של הימים ההם. אני יודע שאחטא למורכבות של הסיפור, אבל זה, בתמצית, מה שקרה בגוש חלב בסוף שבוע אחד, לפני אלפיים שנה בערך: הרומאים צרו על הכפר ביום שישי בערב. יוחנן ביקש מהם שהות להיכנע עד מוצאי שבת, ושיכנע אותם לכבד את קדושת השבת לנצורים. הרומאים הסכימו: בזמן הזה ניסה יוחנן למלט את אנשיו ואת האזרחים, אבל הרומאים עלו על הקנונייה, ויוספוס פלביוס מספר בכתביו כיצד טבחו בנשים, בילדים, כיצד הים – ים כנרת – ממגדל ועד לטבריה, נצבע באדום מדמם. יחד עם קומץ לוחמים הצליח יוחנן להגיע לירושלים, אבל אנחנו הרי יודעים שהסיפור הזה הסתיים רע מאד.
יש כמה אתרים בצפון ששימשו כמעין מתנ"סים של התקופה הקדומה, ביניהם גמלא, סוסיא – וכאן. גברים היו מגעים לדון בהוויות שברומו של עולמם, ללמוד קצת – ולנהל את ענייני דיומא של הכפר. כשבית המקדש חרב, הפכו המתנ"סים לבתי כנסת לעבודת הבורא בלבד, ואנחנו נוסעים אל חורבותיו של בית הכנסת היפהפה שעמד כאן פעם.

בטבע אין משמעות לכמה אלפי שנים

מתוך הכפר גוש חלב, בין שתי מסעדות – אליאלי וג'סקלה במבואות הכפר – יורדים צפונה בשביל כורכר. זו הגדה המערבית של נחל גוש חלב, שמתחיל את זרימתו בכפר עצמו: עכשיו הוא מזרזף וכמונו, מחכה לגשם שיבוא ויחדש את ימיו כקדם. שלג דאשתקד פשוט לא מספיק לנחל הזה...
כמה מאות מטרים במורד הנחל, בדרך עבירה לג'יפים בלבד ובימים יבשים, אנחנו פוגשים את המתנ"ס שלנו. בעצם זה מבנה בזיליקה רומאי – שני טורים של עמודים עם אכסדראות בצדדים, שרידי גג רעפים – וכאן ישי וזוהר מתגייסים להרטבת עמוד של כתובת, כדי נוכל להראות אותו בצילום. כתוב שם: "יוסי בר נחום בנה זה, תהא לו ברכתה". ייתכן שיוסי היה סתת אומן שגם ידע כתוב בלי שגיאות, אבל סביר להניח שהוא היה התורם, וזה השלט שהתקינו לכבודו, כמקובל אצלנו מאז. מים ועוד מים אנחנו מזליפים עליו, אבל העמוד עם הכתובת מסרב להצטלם באופן שנוכל להראות את השלט. יש דברים שצריך לראות בעין ממש, ואחר כך תמיד אפשר לנצור בזכרון.
כל מאה וחמישים שנה פוקדת את האזור הזה רעידת אדמה: המשקוף של בית הכנסת, מסותת באבן גיר מקומית, נפל והוא שוכב על הגב, וכך אפשר לראות סיתות מדהים של חיוואי – עוף דורס גדול שניזון מנחשים – ובפיו נחש אחד. כמו להזכירנו שבטבע אין משמעות לכמה אלפי שנים, פתאום חג מעלינו חיוואי גדול, עושה שלום בכנפיים.

הפטל עדיין פורח ומניב פרי טעים

אנחנו ממשיכים במורד הנחל, ובצד שמאל של דרך העפר מפכים בעצלות מעיינות שכבה. הם נוצרים כי המים רוצים לפרוץ החוצה, והם כלואים בין שכבה מחלחלת לשכבת חרסית שלא נותנת להם חירות. אבל למים יש דרכים משלהם, ומעת שיש כאן מסלול, הם פורצים בחדווה מתונה לצידי הדרך.
הדרך זרועה בוסתנים, צמחי מים, ערבות, גרגר הנחלים – וישי יורד לקטוף גרגרי פטל חמצמצים-מתוקים. השנה, בגלל תעתועי מזג האוויר, הפטל עדיין פורח ומניב פרי טעים יותר מכל מה שתמצאו בשקית של קפואים בסופר – אבל תיזהרו בבקשה מהקוצים.
במפת השבילים שלכם תמצאו את המפגש של נחל גוש חלב ונחל דישון, ועכשיו אנחנו כבר עולים מתונות במעלה הדישון לכיוון יער ברעם, דרומה. יש עדויות לכך שהנחל הזה היה פעם נחל איתן – שלוש אמות מים, שרידים של טחנות קמח מן התקופה העות'מנית, ואנחנו נמשיך לאורך הנחל עד שנגיע ליער ברעם. כאן מתחילה דרכנו ברגל.
תמצאו כאן את הריכוז הכי צפוף של אלונים בישראל: אדמות היער הזה היו שייכות לכנסיה המרונית, ואפילו לתורכים שחמדו כל עץ בארץ הזאת לאדני מסילת הברזל שלהם ולהסקה, אפילו להם היה כבוד בפני הכנסיה, וכך ניצל היער והמשיך להתפתח. יש משהו מסתורי, אפלולי וקסום בהליכה בתוך יער אלונים טבעי. בעונת הגשמים תמצאו כאן טחביות כרסתניות בצד עשרות סוגי פטריות, שבהן באמת יש לנהוג בזהירות כי רובן רעילות, אבל כה יפות למראה.
נחזור לאט ובמתינות במורד נחל דישון, עד לכביש ריחניה-דובב, ושם נפנה דרומית מזרחית בחזרה לגוש חלב בכביש 866, נחצה את הכפר בצידו הדרומי לכיוון המחצבה לגוש חלב ועל שביל לבן כחול לבן נרד בדרך כורכר עבירה לגי'פים בלבד, עם עליות תלולות ומורדות מפתיעים שחביבים על הילדים במיוחד, ואז עוצרים בנקודה הגבוהה באזור – יש רק אחת כזאת – והנוף נפרש לעינינו.
כאן תראו את כל כביש הצפון מסאסא במערב ועד אביבים בצפון מזרח, ואת קו הגבול עם לבנון תוכלו לזהות בקלות: עד אליו הכל נטוע וירוק, וממנו והלאה, חרב. עוד יבואו ימים טובים מאלה וירוק יתערב בירוק, אבל עד אז אנחנו יורדים לפינת חמד קטנה, לחלוטין לא צפויה בתוך הנוף הזה: עין חלב. בני הכפר חפרו על פי המעיין וסכרו אותו, ונהייתה בריכה קטנה ומקסימה שאוספת גם מי נגר. תביטו על העין הכחולה הזאת קצת ממעל, ואם תקרבו לגשת תמצאו שם צבים ודגיגים, ואם יהיה לכם מזל יבואו גם צבאים להתבונן בכם מרחוק, ואם תגיעו בלילה – שועלים וחזירי בר יציצו ם בכם, ובעין הכחולה הפתאומית בלב גבעות חיוורות של גיר רך, במקום שפעם, לפני היות בני אדם וסוסים וצבאים, נקרא ימת התטיס.
ישי וזוהר רוצים לקחת הביתה סוס או שניים. הם מצהירים על רעב. הגיע הזמן לחזור הביתה. אני מביט בהם, סמוקי לחיים ומחייכים עם גומות, ונדמה לי שבילינו בוקר חביב ביחד. טוב לפחות כמו טיול לקניון מלא חנויות, לא?

אשר המדריך מטפּטפּ:

נסיעה אחרי גשם: מנסיוני, פשוט עדיף להימנע כאן. בגלל אופי פני הקרקע, הנסיעה אחרי גשם באיזור הזה דומה מאד להחלקה מתמדת בתוך סבון. פשוט מסוכן. לא לדאוג, העין הכחולה תחכה לכם עד ליום יבש.

אשר בן אריה מדריך טיולי ג'יפים ב'ארץ הגליל'




    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה העין הכחולה של גוש חלב
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אשר המדריך
    עין חלב. פינת חמד קטנה לחלוטין לא צפויה
    צילום: סלימאן אבוגוש
    הר אלעזר. פעם היה כאן הר געש
    צילום: סלימאן אבוגוש
    המתנ"ס שלנו, מבנה בזיליקה רומאי. זוהר וישי מתגייסים להרטיב את העמודים
    צילום: סלימאן אבוגוש
    ynet ספיישל