קבר שייח מרזוק בהר גיורא

נוהג בארץ הקרועה הזו, שדתות נלחמות זו בזו לא רק כדי לנצח, אלא כדי להכרית ולהשמיד ולאבד, וכל המרבה לסמן חריצים על מגפי קלגסיו כמספר טבוחיו, הרי זה משובח בעיניו ובעיני עמיתיו הסוגדים לאותו אל. וככל שהחברים באחוות הדתיות האלה, בין אם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים, מרבים בנטילת הרכוש, האדמות והמקומות שקודם למלחמת כנופיות האל חי בהם מישהו אחר, הרי זה משובח שבמשובחים.
כסירות רעועות צפות מעל סערת מעשי הנבלה האלה כיפות מלבינות של קברי קדושים, שתחתיהן מצאו את מנוחתם אנשי שם בחייהם, וכאלה ששמם הגדול בא להם רק אחרי מותם. אנשי שם אלה הם צדיקים וגיבורים, רופאים וידעונים, נביאים להקב"ה או עושי דברו ודברי שלוחיו, ערב רב של גברים ונשים, שכל באי הארץ הזו באים אצלם להשתטח ולחלות את פניהם המתים ולבקש על עצמם ועל יקיריהם.
ובאמת, תמיהה גדולה היא כיצד נותרו הקברים האלה בסערת המלחמות, ומדוע לא הכריתו גם אותם מעל פני האדמה, כשם שעשו לאנשים, לבתים ולשדות. חידה היא, אך עובדה שקברים של צדיקים דוברי עברית הפכו לקברי קדושים של ערבים ולקדושים מוסלמים, וגם ההפך כמובן. כמו למשל אחד, אחמד רחמאן, מייסד כת מיסטית מחברון בימי הביניים שהפך להיות קברו של אבנר בן-נר, דודו של שאול, או האציל הנוצרי רגנסברוק שהפך להיות דוד המלך בהר ציון. כך גם קברו של יהושע בן-נון אשר נדד מהרי גופנא אל אצבע הגליל ונחת הישר בחצרו של אחד, יושע, שהוא בכלל צדיק שיעי מן הלבנון. ואפשר לפזר עוד ועוד דוגמאות למכביר, אך ממה נפשנו, העיקר שבסערות ההרס והחורבן לא נעקרו הבתים והכיפות, המצבות והפרוכות, וכל מאמין במתים וזובח לפגרים יכול לבוא ולהשיח את המון לבו ותעצומותיו באין מכלים, מי לאדונו מוחמד א-רחמאן ומי לשליח קונו כלב בן יפונה, או הבאבא פלוני בן פלמוני.
אפילו רמזים יש, שבכמה מקומות אשר בהם טמונים צדיקים גדולים, ניצבו פעם, עוד בטרם גובש הפולחן לשמו של מי שעיניו משוטטות בכל הארץ, במות גילולים לבעל ולעשתורת, שסימנם היה אשרה, קרי עץ גדול ורב מידות אשר פיאר את ראשי ההרים והגבעות. בהן, בבמות האלה, זבחו וקיטרו והעלו עולות, ורק לימים תורגמו בתי תרפות אלה לקברי קדושים. ובעצם, גם אלה וגם אלה כוחם הרי יפה לאותו עניין, להיות מקום לאנשים לבוא אצלם ולשפוך את מרי שיחם.
הרי יהודה וירושלים משופעים מדרך הטבע בהרבה כאלה. אחד היפים שבהם הוא קברו של השייח מרזוק בראש הר גיורא. על אף שמן המפה העברית נמחק שמו, כאילו מעולם לא היה קיים, הרי שבכל זאת עדיין הוא שם, נושא כיפת אבן ממורטטת על ראש קירותיו קלופי הטיח ונחבא בלב חורש עצים נהדר. בין אלה, אלונים עתיקים שיד הכורת לא היתה בהם מחשש עינא בישא, אלות שאף הן משגשגות מאותו הטעם, ועצי קטלב אדומי גזע, שאף כי אין הם גדולים וזקנים כעצי האלון, בכל זאת ניכר בהם ששנותיהם רבות ואין על פני האדמה אדם שיתחרה בהם בגילו ובקמטיו.
אותם מתי המעט אשר עדיין מכירים את המקום בטרם נעזב והפך מושא לסיפורים ולפרשנויות, מספרים שאת מקומו על קצה שלוחת הר גיורא קבע אותו שייח מרזוק כדי להשקיף על הכפרים הסמוכים, ח'רבת סום וראס אבו עמאר, שהיום הם חורבות הרוסות ופזורות בין בוסתניהן הנטושים. בני הכפרים היו מביאים לאותו צדיק את אוכלו ומשקהו, ודאגו לכסותו בימות הקרה. רק משום שהיה צדיק ופרוש, לא נאלצו לדאוג גם לעונתו.
בחייו, כך מספרים, היה שייח מרזוק זקן חביב שרב היה כוחו בשליחויות הנשמה שעשה בין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו, ובמיוחד יצא שמעו כמפשר מומחה בין אדם לזוגתו, בהיותו פותח רחמים ומעביר עקרות אומללות אל חופי האושר של הלידה הקלה, ואל נמלי החסד של אהבת בעליהן. כך, אחרי מותו, נתקדש, כדי שרוחו הטובה תמשיך ברוב עליליותיה אצל בורא העולם למען כפריי ההר המאמינים וקשי היום. משום כך נקבר באותו מקום ששם חי, מקום שהרוח מאוושת בו כמו אלפי שירי אהבה חרישיים בענפי החורשה הקדושה, וניסורי הציקדות בקיץ מתחלפים בסופו לצוויחות הסיבכים ולפטפוטן של העלוויות כמו גם לצריחות העליזות של העורבנים ולרטינות של התורים, ההולכות ומתמעטות ככל שהימים מתקצרים והגשמים מתקרבים.
אלפי סתווניות ורודות צובעות עתה את חביוני הקוצים של הסירה בשוליו המוארים של החורש, חותמות את משאו הלוהט של הקיץ, מבשרות על בואם הקרוב של הכרכומים והנרקיסים ההרריים, בחורש העוטר את קברו הצנוע של קדוש החברויות והאהבה האנושית, מרזוק.
ומי היה אותו מרזוק? על פי שיטתנו, שדת מנשלת דת ותרבות את קודמתה, האם דיבר בלשון נוכרים?
האם היה יהודי שסבב בין הכפרים ומעשי ניסים באמתחתו, מעין חוני אלמוני? עד שלא יעלה מעדר החוקרים על שולי בית הקבר לא נדע אם במת גילולים היתה כאן או בית תרפות, ומרזוק נותר על פסגתו המבודדת, מנוער מן המפות וחף מסכין מוהלים הששים לגייר את השייחים ולתפוס אותם במילתם.

איך מגיעים

קודם כל, במפת טיולים וסימון שבילים 'מבואות ירושלים' (מס' 9). שנית, בנ.צ 15771280 ברשת ישראל.שלישית, בהרי ירושלים, מאוד קרוב לנס הרים ולבר-גיורא, על השביל האדום היוצא מכביש 386 בין בית החולים הדסה ומושב בר גיורא. עוד בסביבה: נחל קטלב, נחל שורק, נחל המערה (התאומים), ואפשר אפילו לערוך תצפיות געגועים על הר חברון ההולך ומיטשטש בערפל השכחה.