מדינה או אדמה

עשר שנים, מאז ראשית הקונספירציה שהוליכה להסכם אוסלו, מנהלים הישראלים והפלסטינים דו שיח של חירשים. הישראלים עייפו מן השליטה בפלסטינים (בלשון השמאל: "הכיבוש"). הם מבקשים דו- קיום שקט עם סביבתם ומוכנים, ברובם המכריע, לשלם עליו בוויתורים ובפשרות. הוויכוח בתוכם אינו על עקרון הוויתור אלא על היקפו. הפלסטינים – כדרכם מאז הקונגרס הפלסטיני הראשון ב 1919 – אינם מדברים על פשרה אלא על צדק מוחלט וחסר פשרות.
חלק מן החברה הישראלית שזכרונו אינו מרחיק מעבר ל- 1967 חושב, בטעות, שהצדק הפלסטיני מתחיל בשנה ההיא. אם רק תיסוג ישראל אל קו שביתת הנשק לשעבר בין ישראל לירדן, ותפנה את רוב היישובים שבנתה מעבר לו, תבוא תביעת הפלסטינים לצדק על סיפוקה ובא לציון גואל. זכרונם של הפלסטינים ארוך יותר ומגיע עד מלחמת העצמאות ב- 1948, אם לא עד הצהרת בלפור ב - 1917. צדק, מבחינתם, הוא קודם כל השבת הפליטים והאדמות, לפחות בגבולות החלוקה מ- 1947 אם לא בארץ ישראל כולה. כל עוד קידמו הוויתורים הישראליים בעשור האחרון את הצדק הפלסטיני, קיבלו אותם הפלסטינים כהשבת גזל לבעליו. משנעצרו הוויתורים, התחדשה המלחמה "למען הצדק". כך גם קורה זה שנתיים וחצי, וכך יקרה בעתיד אם נוותר עכשיו.
טועה מי שחושב, ומטעה את הציבור מי שמנסה לומר, כי הפלסטינים נאבקים בציונות זה 85 שנים כדי להקים מדינונת מפורזת בגדה המערבית וברצועת עזה. מי שלא הבין לפני עשור שנקודת המוצא הישראלית לכל ויתור על הישגי 1967 חייבת להיות דרישה נחרצת מהפלסטינים לקבל את המציאות שנוצרה ב- 1949 ולהכיר בה – הביא עלינו את המצב הנוכחי. מי שלא מבין את זה היום – מוליך אותנו למצב גרוע בהרבה.
לא מכבר החליט מרכז הליכוד לא לתת לפלסטינים את מה שממילא אינם רוצים בו – מדינה. מנהיג הליכוד ומפלגת העבודה מתעקשים להעניק לפלסטינים את מה שאינם רוצים בו – מדינה. שתי המפלגות הגדולות, ורוב הציבור הישראלי, משחקים שחמט עם עצמם. אילו רצו הפלסטינים מדינה מן הסוג שהמרכז הישראלי, ואפילו השמאל, מוכנים לתת להם – כבר היתה להם כזו מזמן. אלא שסדר העדיפויות ההיסטורי של הפלסטינים שונה: הם רוצים תחילה לממש את הצדק ולתקן את העוול – להחזיר את האדמה שלטענתם נגזלה מהם, ולהשיב אל האדמה הזו את פליטיהם. אחר כך יחליטו האם להקים מדינה ואיזו מדינה. אין זו משוגתו של ערפאת בלבד. יורשיו לא יהיו שונים ממנו.
בין הפלסטינים מתנהל עתה ויכוח דומה לזה שהתנהל בצד היהודי בשנות ה- 30 וה- 40. הפרגמטיסטים המעטים (אבו מאזן, נוסייבה) מבקשים להעמיד את המדינה, ולו בחלק מצומצם של הארץ, לפני האדמה ולהשתמש בה כבסיס להמשך המאבק. שלומי אמוני פלסטין טוענים לעומתם שקבלת מדינה בחלק מן השטחים פירושה ויתור לנצח על השאר. הניסיון הציוני צריך להזהיר אותנו מפני התפתות לפרגמטיסטים הפלסטינים. פעמיים, ב- 1937 ו ב- 1947, ראה בן- גוריון במדינה ובריבונות את התנאי ההכרחי להמשך התפתחותה של הציונות, ולשם השגתן היה מוכן לוותר על חלק גדול מן האדמה. הוא אף סירב להשתלט על הגדה בסוף 1948 לאחר שהתברר לו כי תושביה לא יברחו, ויהיה עליו לגרשם בכוח או לקבלם במדינה. מתנגדיו טענו כי המדינונת שתישאר לאחר החלוקה לא תהיה בת קיום וכך יבוא הקץ על המפעל הציוני.
בן-גוריון צדק בטווח הקצר והארוך. קבלת החלוקה איפשרה הקמת מדינה וביסוסה. אלא שבן-גוריון נזהר מלקבע את קווי הסיום של מלחמת העצמאות כגבולות קבע. ב - 1967 היה אפוא בכוחה של המדינה המבוססת להשתלט גם על האדמה שבשעתה וירתה עליה. השנים שחלפו מאז הראו שישראל אינה יכולה לעכל אדמה זו על תושביה. בעייתה של ישראל אינה "כיבוש". יהודים אינם כובשים בארץ ישראל – לא בחיפה, לא בחברון ואף לא בשכם. בעייתה של ישראל היא אחרת: שלטון על עם אחר.
לבעיה הזו יש, אולי, פתרון של פשרה שנקודת המוצא שלה היא המצב הקיים, לא 1947 ולא 1967. אין לה פתרון של צדק. לא צדק יהודי (שלטון בכל ארץ ההבטחה האלוהית והאבות) ולא צדק פלסטיני (פלסטין ערבית בכוח הטרור והדמוגרפיה). כל עוד צד אחד ישאף לפשרה והצד השני יילחם למען הצדק שלו, אין פתרון לבעיה.