כשהילד שלכם חוטף מכות בבית-הספר

גם ממצאי מחקר ראשון מתוך סידרת מחקרים השוואתיים שיבוצעו עבור משרד החינוך, מציגים תמונת-מצב עגומה. החוקר ד"ר רמי בנבנישתי מהאוניברסיטה העברית בירושלים קובע במחקרו כי רוב התלמידים שנבדקו במדגם שלו דיווחו על כך שהיו קורבנות לאלימות מילולית ופיזית בחודש האחרון.

שיעור ניכר, כשלושה רבעים מתלמידי היסודי וחטיבת הביניים, וכ- 60 אחוז מתלמידי החטיבות העליונות מדווחים שספגו קללות. האלימות הפיזית שכיחה יותר בקרב תלמידי בתי-הספר היסודיים, מעט פחות בחטיבות הביניים ופחות, באופן משמעותי, בחטיבות העליונות.

כמחצית מתלמידי בתי-הספר היסודיים וחטיבות הביניים וכשליש מתלמידי החטיבה העליונה מדווחים על כך שתפסו ודחפו אותם במתכוון, לפחות פעם אחת בחודש האחרון.

בפועל, רמת האלימות עדיין גבוהה מאוד. תלמידים מושפלים וסופגים מכות, הורים שולחים את ילדיהם לבתי-הספר בחרדה ומורים מגיבים בחוסר אונים. גם ראש מדור הנוער במשטרה, סנ"צ סוזי בן-ברוך, מדגישה, כי בפועל המצב חמור יותר בהשוואה לנתונים המופיעים במחקרו של בנבנישתי.

"אין לנו ספק שהנתונים הרשמיים אינם משקפים את המצב בשטח וברור לנו שמספר התלונות המגיעות למשטרה נמוך יחסית להיקף האלימות השוררת במוסדות החינוך", אומרת בן-ברוך. "כאשר מדובר בהצקות והטרדות, ממעטים לפנות למשטרה ופונים בתלונה למערכת החינוך.

הורים נוהגים לפנות למשטרה בעקבות תקיפת ילדיהם, לאחר שהם חשים שהגיעו מים עד נפש ובנם מסרב ללכת לבית-הספר מפחד". לדברי בן-ברוך, המשטרה מעודדת תלמידים והורים לפנות אליה, כיוון שהניסיון מלמד שביקור אחד של התלמיד המכה בתחנת המשטרה מהווה גורם מרתיע ורבים אינם חוזרים אחר-כך על התנהגותם האלימה.

בן-ברוך מוסיפה, שכאשר מדובר בילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית – 12 – מזמנת המשטרה את הילד התוקף עם הוריו ומבהירה להם את חומרת המעשה. במקרה חמור במיוחד, או עם הישנות האירוע, מופנה הילד התוקף לטיפול ומעקב אצל פקידת סעד.

גם תת-ניצב בדימוס ד"ר דני גימשי, בעבר מנכ"ל "מצילה", המועצה הציבורית למניעת פשיעה בישראל, וכיום ראש החטיבה לקרימינולוגיה ואכיפת החוק במכללה למינהל בראשון- לציון, סבור שההתמודדות עם תופעת האלימות חייבת להיות לאומית וכוללנית. לדבריו, ועדה שמונתה על-ידי הממשלה במסגרת ועדת שרים למניעת אלימות, ובראשה עמד, הגישה את המלצותיה לפני קצת יותר משנה.

הממשלה אימצה את ההמלצות, אבל מאז הדו"ח מעלה אבק ודבר לא נעשה. "מדובר בתוכנית לאומית להתמודדות עם מניעת פשע ואלימות", מסביר גימשי. "תוכנית דומה הוגשה למימשל קלינטון, שאימץ את ההמלצות לפני כשמונה שנים, ומאז ישנה ירידה בפשיעה בארצות-הברית. אחת ההמלצות קובעת יישום תוכניות מניעה באופן שיטתי, כחלק מהווי בית-הספר, דבר שאינו קיים כאן.

אמנם ישנן תוכניות חלקיות פה ושם, ימי עיון וסדנאות, וזה טוב, אבל זה לא מספיק כדי לפתור את בעיית האלימות. ההתמודדות חייבת להיות חלק מתוכנית לימודים. "הרי תלמידים אינם יכולים ללמוד כשהם מפחדים, ומורים אינם יכולים ללמד כשהם מפחדים, והתוצאה היא שהתכלית של בית-הספר אינה מושגת.

כאשר יש ירידה בהישגים לימודיים, אני קושר זאת לאלימות ופחד. ישנם מורים שמפחדים להיכנס לכיתות ללמד. האלימות בבית-הספר היא חלק מהיותנו חברה אלימה, ובנוסף לכך אני רואה קשר ישיר בין המעמד החלש של המורה והכירסום בסמכויותיו להתנהגות האלימה של תלמידים".

עם הבעיה מצביע על כישלון של המוסדות להכשרת מורים. "בעיני, מכת המכות זו ההצקה", הוא אומר. "הבעיה המרכזית אינה באלימות, אלא בתרבות ההצקה ואובדן דרך חינוכית, וטוב לא יוצא מזה". ממחקר שערך רולידר עולה שכל ילד שלישי ביסודי סובל מהצקה, בחטיבת הביניים מדובר בכל ילד חמישי ובחטיבה העליונה בכל ילד עשירי.

רולידר: "ההצקה הפכה לנורמה תרבותית. תלמידים אומרים, אז מה אם אני מוריד לו את המכנסיים או נוגע לו. בתי-הספר הפכו למעין עדר היפר-אקטיבי של שעטות בלתי-פוסקות בהפסקות, דחיפות, ריב על שטח ופגיעה הדדית".

רולידר סבור, כי תופעת האלימות היא תוצאה של תהליך שהחל קצת לפני עשור, ובמהלכו איבדו ההורים כמעט לחלוטין את סמכותם.

"קריסת הסמכות נובעת בעיקר מהעובדה שההורים כמעט לא נמצאים בבית ויש להם תחושת אשם כבדה על כך. במקום חינוך יש תרבות שירות לילד. הישראלי הטיפוסי עובר הליך הורות תוך רגשות אשם, והילדים מגיעים בלי מחברת לבית-הספר, אבל לבושים יפה, עם נעלי נייק".

זה גם נובע מחוסר אהבה מספקת מצד ההורים?

"ההורים הישראלים אוהבים את ילדיהם אהבת נפש ואינם רוצים שיתרגשו או יהיו מתוסכלים, ולכן עושים הכל כדי שהילד יאהב אותם ויהיה מרוצה. המצב הזה גורם לכך שהילד קובע את האג'נדה החינוכית בבית. הילדים גדלים בלי לדחות סיפוקים, ואינם לומדים להתמודד עם מצבים קשים. במעט הזמן שנשאר להורים אחרי העבודה הם משרתים את הילד, ומה שחשוב להם זה שקט תעשייתי.

"התוצאה היא שילדים מגיעים לבית-הספר כשאין להם את הבסיס להתמודד עם סביבת ילדים מורכבת ולא פשוטה. לסל הזה מוסיפים את המורים, שאין להם כלים להתמודד עם הבעיה. כך יש לנו אובדן סמכות חינוכית של הורים וגם של המורים".

"האלימות בקרב התלמידים היא מעין בבואה של החברה כולה ואי-אפשר לנתק את מוסדות החינוך מהנעשה סביבם", אומרת תירוש.

"ישנם סיבות רבות למצב, החל מההתמודדות עם הבעיות הכלכליות, המתיחות הבטחונית, הסרטים האלימים בטלוויזיה והמסרים השליליים עם מיניות ויצירתיות המופיעים באתרים רבים באינטרנט. היום שולחים ילדים לסרט על תבונה וחוכמה וזה לא מדבר אליהם, ונמשכים למדע בידיוני עם ערפדים".

גם תירוש טוענת שההורים אינם מציבים גבולות ברורים בפני דור ההמשך.

"באווירה של אין-גבולות קיים משבר ערכי חמור, ונימוסים נראים כדבר אנכרוניסטי ולא אופנתי. בית-ספר אינו יכול לנתק עצמו מהסובב אותו בחברה. תלמידות מגיעות לבית-הספר עם בטן חשופה ולהורים לא אכפת, וזה חלק מהאווירה שמתחילה בבית.

כשבא תלמיד ואומר, הענישו אותי, לא תמיד ההורה מגבה את בית-הספר. הזילות במורים גדולה ומאוד קשה שאין גיבוי ואין הירתמות של כל החברה. הגענו לנקודת שבר, ומכאן עלינו לקחת נשימה ארוכה לפני שניפול לתהום".

מה הפתרון?

"אנו מפעילים תוכניות רבות למניעת אלימות וכבר רואים ירידה בהיקף לעומת השנים שעברו. אני לא יכולה להגיד שהגענו למנוחה ולנחלה, אבל אנחנו פתוחים לכל רעיון ומוכנים לנסות כל דבר שיוצע לנו למרות הקיצוצים הקשים".