אין גבול לזוועה

במלחמה בתאונות הדרכים אין גבול לזוועה. כך לפחות מבהיר אחד הקמפיינים של משרד התחבורה הטקסני. "לא כל מי שנפגע על-ידי נהג שיכור, מת", כך אומרת הכותרת, זו המתנוססת על צילום פניה של ג'קלין סבורידו בת ה-23. ומבט אחד בתמונה מבהיר היטב מה קרה לאותם פנים, בעיקר לאחר שמביטים בתמונה שצולמה לפני התאונה.

הסיפור מוכר ומצרמרר כמו תמיד. סבורידו נפגעה בשנת 1999 בתאונה בה היה מעורב נהג שיכור. הצעירה בת ה-20 נסעה עם ארבעה חברים ברכב כשרג'י סטפני, צעיר בן 18, חזר שיכור ממסיבה והתנגש בהם. שניים מחבריה של סבורידו נהרגו בתאונה, שניים ניצלו. סבורידו עצמה נלכדה ברכב שהחל לבעור ונכוותה ב-60% מגופה. היא איבדה את שערה, את אוזניה, את אפה וחלק ניכר מראייתה. ידיה נכוו בצורה כל-כך קשה עד שאיבדה את היכולת לעשות בהן שימוש בעתיד.

אבל סבורידו שרדה. בגיל 23, אחרי למעלה מ-40 ניתוחים שעברה, היא מנסה לשקם את חייה. כחלק מתהליך השיקום בחרה סבורידו להשתתף בקמפיין הבטיחות של משרד התחבורה הטקסני. זה, למעט המודעה המצורפת, כולל גם סרטון וידאו בו מסתירה סבורידו את פניה בעזרת תמונה מהעבר ולבסוף חושפת אותם.

ומה אצלנו?

כזכור, אצלנו "מסתפקת" הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בסרטים "עדינים" יותר, ונמנעת מחשיפת הציבור לקורבנות שריפה לדוגמה. למרות זאת, הסרטון האחרון - המציג תיאור גרפי של תאונה - זכה דווקא לתמיכה חיובית מצד כמעט אלף גולשים בסך הכל, שנתנו ביטוי לדעתם בתגובה ששלחו לכתבה שפרסמנו. מצד שני, הרשות השנייה טענה כי הגיעו אליה תלונות רבות בנושא, ולכן החליטה להגביל את שידורו לשעות הלילה בלבד. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ערערה, אך ללא הועיל.

בתגובה להחלטה אמר השבוע יצחק אשל, מנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, כי "לא יעלה על הדעת שתחושות של אחוז מזערי מהציבור יחרצו דינם של תשדירים, שתכליתם שינוי עמדות והתנהגויות". במכתבו לרשות מציין אשל את הכמות יוצאת הדופן של התגובות החיוביות שהתקבלו ב-ynet, ומזכיר כי רובן קראו לשדרו ללא כל הגבלה, עקב חשיבותו הגדולה של הנושא.

בנקודה זו כדאי אולי לחזור לזוועה. סיפורה של ג'קלין סבורידו בהחלט מזעזע, ממש כמו פצועים קטועי גפיים ושאר זוועות שקשה לצפות בהן. את פצועי הפיגועים לא תראו בתשדירי התעמולה ואת ג'קלין השרופה תשמור ארה"ב לעצמה. אלא אם תחליט הרשות שהכל מותר, בשם הזוועה.

כמה זוועה היא יותר מדי זוועה?

אז כמה רחוק אפשר וצריך ללכת בשם המלחמה בתאונות הדרכים? כמה חשיפה מצמררת כדאי להציג בפומבי כדי להזהיר מפני הסכנות בכביש? כמה זוועה היא יותר מדי זוועה? מחקרים הוכיחו בעבר כי "שידורי אימה" אינם מביאים לשינוי התנהגותי באופן ישיר. למעשה, יש כאלה שאף הוכיחו כי ההפך הוא הנכון. חלקם אף נערכו בישראל.

כרגיל, אתם מוזמנים להביע את דעתכם.