תאונות הדרכים: מחדל הדיווח

כל אחד יודע שבמהלך השנים נפגעו בתאונות הדרכים בארץ יותר בני אדם מאשר במלחמות ישראל ובפיגועים. אבל כמה בני אדם באמת נפגעים בכבישים?
בתחילת החודש הזדרזה המשטרה להודיע שבשנת 2002 נהרגו בכבישים 556 איש ונפצעו קשה 2,541 נהגים, נוסעים והולכי רגל, ב-17,800 אלף תאונות דרכים. לדבריה הפגינו הנתונים שיפור קטן לעומת המצב ב-2001, שבה נהרגו 568 איש ונפצעו קשה 2,849 איש בכ-18,000 אלף תאונות. לכאורה מדובר בבשורה טובה. האומנם?
הבעייה הבסיסית נוגעת לתיעוד מספרן של תאונות הדרכים כפי שהיא מתבססת על הרישום, החקירה והדיווח של תאונות הדרכים על-ידי המשטרה והעברת הנתונים ללשכה המרכזית לססטיסטיקה (הלמ"ס). מסתבר שמשטרת ישראל חוקרת ומדווחת רק על חלק קטן ביותר מתאונות הדרכים עם נפגעים שמופיעים ברישומיה. לפי הפרסומים הרשמיים עמד מספר תאונות הדרכים שהתרחשו בישראל ב-2001 על 18,140, ובהן נפגעו 37,589 איש. אולם בפועל באותה שנה אירעו 86,125 תאונות דרכים עם נפגעים, ומספר הנפגעים האמיתי עמד על 104,634 איש. וזאת למה?

מיהו נפגע?

במהלך שנות ה-90 שינתה המשטרה את הגדרות הדיווח לגבי תאונות עם פצועים באורח קל. בעקבות השינוי נרשמו רוב התאונות הקלות עם נפגעים כתאונות "כללי עם נפגע", שאינן מדווחות ללמ"ס. כ"תאונות עם נפגעים" נרשמו רק תאונות שבהן נפתחה חקירה משטרתית. כך למשל, ב-1993 היו 21,832 תאונות שהוגדרו כתאונות דרכים ונכנסו לסטטיסטיקת התאונות של הלמ"ס, ואילו 35,905 תאונות נוספות עם נפגעים נרשמו, אך לא דווחו. ב-2001 דיווחה המשטרה כי מספר תאונות הדרכים עם נפגעים הסתכם ב-17,838, בעוד מספר התאונות הלא מדווחות הגיע ל-68,287.
כלומר, לפי הסטטיסטיקה יוצא שמספר התאונות ירד כביכול בשמונה השנים האלה מכ-22 אלף לכ-18 אלף - ירידה מרשימה של כ-18 אחוז. אבל מספר התאונות שנוקו מהסטטיסטיקה עלה במקביל ב-90 אחוז, מכ-36 אלף לכ-68 אלף, כך שלמעשה מספר התאונות הכולל עלה בצורה משמעותית, ב-49 אחוז, ולא ירד ב-18 אחוז כפי דווח. לא מדובר כאן בטעות חישוב, אולם מגבלות החקירה והדיווח של המשטרה נוחות כנראה לגורמים שונים, שכן למי שמופקד על הטיפול במניעת תאונות הדרכים עדיף לדווח על ירידה במספר התאונות מאשר על גידול. במצב זה קיימת הסתרה של ממדיה האמיתיים של בעיית תאונות הדרכים, ממדים שהציבור הרחב וחברות הביטוח עדים להם מדי יום ביומו. ייתכן והירידה בדיווח נובעת
ממגבלות כוח אדם וחקירה, אולם לא ייתכן שמגבלה זו של כוח האדם היא זו שתקבע את מספרן הרשמי של תאונות הדרכים במדינת ישראל. חוסר הדיווח יוצר עיוותים חמורים ביותר בתמונת תאונות הדרכים אשר מונעים עריכת מחקר מדעי מסודר, בחינת המגמות לאורך השנים ומונעים השוואת הנתונים מישראל לאלה של מדינות אחרות בעולם.

מיהו נפצע?

בעיה נוספת קיימת לגבי תיעוד מספר הפצועים. מחקר שפירסם בשנה האחרונה ד"ר קובי פלג ממרכז הטראומה של מכון גרטנר, הראה שקיים פער עצום בין מספר הפצועים קשה כפי שנרשם ביומני המשטרה ובין זה שדווח בסטטיסטיקה הרשמית כפי שהיא משתקפת בדיווחי הלמ"ס.
במחקרו אסף ד"ר פלג נתוני אישפוז של נפגעי תאונות דרכים באורח קשה ב-2001. הנתונים נאספו משמונה בתי חולים גדולים מתוך 24 הפועלים בארץ. אותם בתי חולים טיפלו במהלך השנה ב-4,714 פצועים קשה מתאונות דרכים ולפי המספר הזה ניתן לאמוד את כלל הפצועים קשה במדינה באותה שנה בכ-10 עד 12 אלף איש. אולם בנתונים הרשמיים ל-2001 דווחו 2,644 פצועים קשה בלבד, רבע מהאומדן המתבסס על ממצאי המחקר. ההסבר נעוץ בגמישות שמקיימים חוקרי המשטרה לגבי המושג פצוע קשה, המאפשרת השמטת אלפי פצועים קשה מהסטטיסטיקה הרשמית.
המחקר עסק רק בבדיקת הדיווחים על פצועים באורח קשה, אך מזה זמן ידוע שקיימות בעיות גם בדיווח ובהשוואת מספר ההרוגים בתאונות דרכים. המשטרה נוהגת להשוות את נתוני הרוגי התאונות לאלה של שנה שעברה, אבל נתוני השנה הנוכחית תמיד יהיו חסרים ולא מעודכנים, בעוד שנתוני השנה שעברה הינם מלאים. נתוני השנה הנוכחית אינם כוללים למשל את כל הפצועים קשה שנפטרים בתוטך חודש לאחר פציעתם, מה גם שקיים פער זמן באיסוף הנתונים על-ידי בוחני המשטרה. במצב זה התמונה המתקבלת תהיה תמיד טובה יותר מזו האמיתית.
שיטת הדיווח ואופן חקירת תאונות הדרכים עם נפגעים חייבים על כן להשתנות. רק אז הם יוכלו לשמש כבסיס מדויק ומדעי למחקר ולהערכת המצב. אם המשטרה איננה מסוגלת לעמוד במשימה זו, מן הראוי להעביר את האחריות לחקירת התאונות ולדיווח עליהן לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ולהעמיד לרשותה את המשאבים הדרושים למשימה. אחרת, נמשיך לשלם בדמים מרובים, תרתי משמע, על מכת תאונות הדרכים שפגיעתה הולכת ומחמירה.