שתף קטע נבחר

בלעדיי יצפאן אילם

כשאלי יצפאן פותח את הפה, הבדיחות של דניאל לפין יוצאות ממנו כאילו תמיד היו שם. אותו פטנט עבד בעבר עם גידי כוב ועם כוכבי "זהו זה". כולם דיברו לפינית וכולם, כמעט, שכחו לתת קרדיט. אבל לפין משיב עכשיו את כבודו האבוד עם הסיטקום המצליח "החיים זה לא הכל". שיחה על נקמה

בתקווה שיאיר לפיד לא קורא, הנה כמה דברים שלא ידעתם על דניאל לפין:
אה, כבר בעיה, אתם לא יודעים מי זה דניאל לפין. אבל אתם יודעים מי זה יצפאן. טעות נפוצה. ובכן, לפין הוא מבכירי הכותבים בישראל. הוא האיש שגורם ליצפאן להיות מצחיק. יצפאן פותח את הפה והבדיחות של לפין יוצאות משם כאילו היו שם תמיד. אותו פטנט בדיוק עבד גם עם גידי גוב ועם כוכבי 'זהו זה' בימים ההם. כולם היו בניו, כולם דיברו לפינית וכולם, כמעט, שכחו לתת קרדיט בסוף. היום הוא היוצר, הכותב והאיש שמאחורי קומדיית המצבים "החיים זה לא הכל", שנתוני הצפייה שלה ממשיכים להפתיע את טלעד, הזכיינית המשדרת בערוץ 2, והאמת היא שגם את לפין עצמו. לא שהוא לא
מבסוט מהעבודה שהוא עושה; פשוט העם הזה מאוד הפכפך. את העונה הראשונה אף אחד לא ראה, ופתאום, בעונה השנייה, ל-2 מיליון איש בשבוע אין דבר יותר טוב לעשות מאשר לשבת לראות את הסדרה שלו. "את יודעת מה שונה בין העונה הראשונה לעונה השנייה?", הוא שואל אותי.

- לא, מה?

"כלום. זה הקטע".
בכל מקרה, לפין לא מתלונן. לא, גם זה לא מדויק. הוא כל הזמן מתלונן. אבל היופי הוא שהחיים תמיד נותנים לו סיבה טובה לקטר. על פי דניאל לפין, לא רק שהחיים הם לא הכל, החיים הם כלום, שום דבר, וזה אם תפסת אותו ביום טוב. הוא בכלל היה אמור לחיות בקנדה. אם אמא שלו היתה מתפטרת מהחיידק הציוני בזמן ומונעת מהמשפחה לעשות עלייה, יכול להיות שכל הסבל הזה היה נמנע. פעם זה היה אפילו יותר גרוע. לפין, פרנואיד בהווייתו, מדווח מהשטח שהארגון הבינלאומי הנודע "לעצבן את לפין", שמונה כיום יותר חברים מאשר מרכז הליכוד, דווקא צימצם לאחרונה את פעילותו, כנראה מטעמי תקציב.
אם הוא היה יודע לעשות משהו אחר חוץ מלכתוב, הוא היה עושה את זה. אם הוא היה זוכה בלוטו הוא היה מעיף את המחשב שלו דרך החלון ולא כותב יותר מילה לעולם. אם הוא היה חושב שאפשר לעשות בארץ טלוויזיה טובה הוא היה מאוד שמח. בינתיים הוא מוציא הכל על קושניר, בן דמותו הטלוויזיוני, תסריטאי מתוסכל שסוחב על הכתפיים בדרן שחושב שהוא מי יודע מה. נקמה, מתברר, היא עדיין השיטה הכי בטוחה לישון טוב בלילה.
"נשבעתי לעצמי שבחיים אני לא אעשה סיטקום במדינה הזאת. כי אי אפשר באמת לעשות פה סיטקום. אי אפשר בכלל לעשות פה משהו אמיתי בטלוויזיה. יש כזאת ערימה של פשרות מהרגע שאתה מתחיל לעבוד, ותנאים לא הגיוניים, שזה לגמרי מוציא את החשק. בסוף אמרתי שאני כן אעשה סיטקום, אבל אעשה אותו נכון. 'החיים זה לא הכל' בער בי. זה התחיל כנקמה. זה היה המניע. כתבתי את מה שהכרתי. נקמה בכל הבדרנים שכתבתי להם את הבדיחות והמערכונים כל השנים. יש שם פרקים שלמים שמתעדים מה שעברתי איתם, את היחס שמקבלים פה הכותבים מאנשים שמשתמשים במילים שלהם. כל שנה פרייז'ר עולה לבמה בטקס האמי בהוליווד ואומר 'חבר'ה, אני לא מצחיק. יש לי תסריטאים. הם מצחיקים'. אין אמן אחד בארץ, למעט קושניר אולי - וכתבתי להמון בדרנים ומנחים - שיש לו את המודעות הזאת. שמבין שאם לא נכתוב להם, הם יהיו אילמים. אם אני לא אכתוב ליצפאן, אז זה לא יהיה יצפאן. לא יהיה כלום, לא יהיה מערכון
לבצע, לא יהיה מה לקרוא מהטלפרומפטר, פשוט לא יהיה. הם אילמים. הם ישתתקו ברגע".

- בקיצור, אין כבוד בעבודה.

"זה לא עניין של אגו והכרה. זה עניין של כבוד לטקסט, למה שמניע את כל העסק. עבדתי בשני טוק-שואים, 'יצפאן' ו'לילה גוב', ולפני זה ב'זהו זה'. נתתי שירותי כתיבה, והייתי ממורמר בצורה פראית. בארץ יש קטע ששחקנים לא לומדים בעל פה טקסטים. שחקן מגיע ליום צילום ושם קורא את הטקסט בפעם הראשונה ומתחיל לאלתר. שאלתי פעם חבר שכותב בהוליווד מה קורה אם שחקן מגיע והוא לא יודע את הטקסט. הוא אפילו לא הבין את השאלה. אני חושב שחוץ מהחדשות, ששומרות על קנה מידה מקצועי - אין ספק שחיים יבין עושה יופי של חיים יבין - שולט פה הקטע הפלמ"חניקי, כולם מאלתרים. להביא פואנטה זו עבודה מדעית מדויקת, זה לא קורה במקרה. ב'זהו זה' השחקנים היו יודעים במעורפל
שיש פואנטה איפשהו בעמוד שלוש. שידור חי, ואתה רואה שחקנים מדפדפים בניירות. כותבי התסריטים ישבו שם אומללים. נדבקתי לקירות, שלא יידעו שאני קיים, אני לא קשור לזה. ואז היו מוצאים אותי ואומרים לי 'בוא, צריך תיקונים'. אמרתי לעצמי, מה זה משנה אם אני אתקן? פעם אמרתי להם: 'בואו נכתוב תסריט על אדם שנכנס לתוך בית מרקחת'. אמרו לי, 'ו...?', אמרתי: 'זהו, מספיק, ממילא אתם עושים מה שאתם רוצים אחרי זה'. זה שיגע אותי. הרי אין לנו כלום במדינה הזו. הפקה חרא, כל כך הרבה פשרות, אין מספיק מצלמות, אין סט נורמלי, אין כלום, אז איפה אפשר לשפר? בתסריט ובמשחק. ואז אמרתי לכולם, 'אתם תראו, יום אחד תהיה לי תוכנית טלוויזיה משלי, וזה לא יהיה ככה, זה ייראה כמו שאני רוצה'.

- ו...?

"ועכשיו יש לי תוכנית טלוויזיה משלי, ואני עדיין אומר את זה. ואז אני נזכר, ואני מבין שזה אף פעם לא ייראה כמו שאני רוצה. לא פה. יש אילוצים. טונה של אילוצים. אבל הם משתדלים, לזכותם של השחקנים ייאמר שהם לומדים את הטקסטים בעל פה. היו לי ויכוחים עם קושניר אחרי העונה הראשונה, הרגשתי שהוא לא נתן את המקסימום שלו. תפקיד ראשי בתיאטרון וגם בסדרת טלוויזיה, זה לא רק משחק, זה גם לידר, סוג של מנהיגות שסוחפת אחריה. הגיבור יוצר סוג של אנרגיה. כשקושניר היה נמוך באנרגיה, כל העסק היה נמוך. בעונה השנייה הוא נתן את הכל וזה באמת מאוד הרים את הסדרה".

- אתה מסוגל להבין את ההצלחה הגדולה של הסדרה? אתה חושב שזה המוצר הכי טוב שעשית?

"זה המוצר הכי טוב שעשיתי בטלוויזיה עד היום. אני לא יודע להסביר למה זה מצליח. לדעתי - נס. פשוט נס. נס ושיווק טוב. בעונה הקודמת הרייטינג הכי גבוה שקיבלנו היה 12 אחוז ופתחנו בקבוקי שמפניה. עכשיו יש 22 אחוז ואין שום הבדל, זו אותה סדרה. בדיוק בערב שבו שודר הפרק הראשון היתה הודעה היסטרית לציבור לפתוח טלוויזיה בגלל שמישהו זרק אמוניה למים, או איזה קשקוש דומה, אז אף אחד לא ראה אותנו. וזה היה נס שהזמינו עונה שנייה. כשאני מסתכל אחורה, בחיים לא הייתי עובר את כל זה שוב. כל התהליך עד שהסדרה עלתה היה ממש סיוט, עד שהחליטו ללכת על זה. זה שכב שנים על המדף ולא ידעו אם כן או לא".

- מה היתה הבעיה?

"אני אתאר לך איך הלכה הפגישה עם טלעד כשרק התחלנו. עברנו על הקונספט והתסריט הראשון, ואז היתה מפיקה שאמרה רגע רגע, מה עם הרגע המרגש?"

- מה זה הרגע המרגש?

"הרגע המרגש. בכל סיטקום אמריקאי מהזן הנחות יש את הרגע המרגש. ב'משפחת קוסבי', למשל, היה את זה בטונות. יענו, חשבת שאני בוגד בך, אבל בעצם תיכננתי לך מסיבת הפתעה כי אני נורא אוהב אותך. זה הרגע המרגש. אז אמרתי למפיקה, הא, תראי קטע, אין רגע מרגש. אין ולא יהיה. אמרה טוב בסדר, אין רגע מרגש, אבל מה עם ילד, אולי תכניס לסדרה ילד? ילד זה טוב לרייטינג. אמרתי לה, את יודעת מה, יש לי רעיון. בואי נכניס רגע מרגש, ונכניס ילד, זה רעיון מעולה באמת, ואת יודעת מה, בשביל מה שהגיבור יהיה תסריטאי, למה שהוא לא יהיה בעל מסעדה? היא אמרה נכון, בעל מסעדה זה אחלה, ואמרתי כן, ויש לי גם רעיון לשם לסדרה - 'שמש'".

- הכנסת לה.

"נו ברצינות, מה מזיינים לי את השכל על רגע מרגש. הייתי בנקודה שאמרתי בואו נעזוב את זה וזהו, יש לי מספיק עבודה, אני לא צריך את זה. טלוויזיה בכלל זה מדיום בעייתי. מפסיקים את הסיפור כדי למכור סבון. הודעה חשובה, נא לפסיק הכל עכשיו - צריך למכור סבון".

- אולי יש לך בעיית אגו, או בעיה לקבל ביקורת?

"לא, אני לא חושב שהאגו משחק פה תפקיד. יש לי אגו כמו לכל אחד אחר. אולי אני לא כל כך אוהב שמשתיקים אותי. מאוד חשוב לי לקבל ביקורת, וכמה שהשחקנים יותר נודניקים ככה אני יותר אוהב אותם. אבל אם יש ביקורת לא טובה בעיתון קשה לי עם זה. אחרי התוכנית הראשונה היתה עלינו ביקורת קטלנית מזעזעת של אריאנה מלמד, נוראית. ואולי זה יישמע קטנוני, אבל אני חושב שאם אריאנה מלמד היתה פונה אלי באמצע המדבר, ונגיד שהיתה לי משאית עמוסה בג'ריקנים של מים, הייתי חושב טוב טוב אם לתת לה מים. מישהו אמר לי, מה אכפת לך, מה אתה עושה עניין. אז אמרתי לו, אתה יודע שההוא וההוא אמר עליך שאתה לא בסדר ואתה לא מגיש דברים בזמן. הוא ישר התחיל, מי אמר, מה אמר? מיד נבהל. אמרתי לו, תירגע, אף אחד לא אמר עליך כלום, אבל תאר לך איך היית מרגיש אם היו קוראים את זה 300 אלף איש בעיתון. ככה הוא הבין, אמר וואלה".

- אתה כל היום עסוק במעשי קונדס. אמרו לך פעם שאתה ילדותי?

"מה זאת אומרת? בוודאי, אבל זה חלק מהמקצוע. כשהבת שלי היתה בת ארבע היא החליטה שהיא אבא והיא התחילה להקליד על המחשב נורא ברצינות. אחרי זה היא היתה רופאה והיה לה מזרק כזה שאין בו כלום. ומה אני עושה? אותו דבר. בשביל ששחקן ידבר בטלפון נורא ברצינות עם אף אחד בצד השני של הקו חייב להיות בו משהו ילדותי. כדי שאיש מבוגר יקום בבוקר ויתלבש בבגדים לא שלו ויגיד כן, דיברתי עם הרופא, הוא חייב להיות קצת אינפנטיל. וגם אני, ככותב, בשביל לשבת ולהמציא את כל השטויות האלה, המשפטים הדביליים והאנשים שבכלל לא קיימים, חייב להיות בי משהו ילדותי".

- אתה לפעמים משחק את הטקסטים שלך מול הראי?

"מה פתאום, אני מפגר? אבל אני חושב שיש בי צורך אובססיבי להצחיק, ואני לעיתים קרובות מתיש את עצמי וגם אחרים. פעם זה היה הרבה יותר גרוע. כשהייתי צעיר הייתי בלתי נסבל. עדיין קורה לפעמים שאני מאבד שליטה. היה למשל קטע שישבנו בישיבת הפקה עם טלעד בעונה הראשונה וחשבנו איפה לצלם. ואז אמרתי, אני מכיר מקום באזור נתניה, הוא מרוחק אמנם ולא השתמשו בו הרבה שנים, אבל אני מכיר את הבעלים ואני חושב שאפשר להשתמש בו. שאלו אותי מה המקום הזה, אמרתי זה הכוס של האמא שלי. אני ממש לא יודע מה גרם לי להגיד את זה, הייתי בטוח שכולם ייפלו מצחוק, והם פשוט הסתכלו עלי המומים. זה קורה לפעמים. אני משתדל שלא יקרה".

- אבל מעבר לצחוק, יש בך גם איזו ציניות או מרירות. תפיסת חיים עגומה שעוברת גם בסדרה.

"לא ציניות. ציניות זה להיות חסר מערכת ערכים, וזה לא אני. יש חוסר שביעות רצון לפעמים. אם הייתי נשאר בקנדה בטח המצב היה יותר מוצלח. אני מעריך שהייתי עוסק באותו תחום, רק בעולם האמיתי, לא פה בביצה משמאל לסעודיה. זו נקודה כואבת אצלי. גייסתי את אחותי ואמרתי שאולי נתבע את אמא שלי. אבא שלי כבר נפטר, אבל שהיא תיתן את הדין. גרתי בטורונטו. בדוח של האום טורונטו היא אחד המקומות עם איכות החיים הכי גבוהה בעולם. ואז אמא שלי לקחה את הגלובוס ואמרה אוקיי, בוא נראה איפה יכול להיות הכי רע. כאן, בארץ. והיא צדקה. אבל זה היה דור אחר, ציוני, ומשהו מהציונות הזאת גם נכנס אלי".

- עד כדי כך שכמעט נהיית חרדי לרגע?

"לזמן קצר. למדתי בישיבה תקופה קצרה. באתי ממשפחה מסורתית ובקנדה הלכנו לבתי כנסת. הייתי מבולבל. שמעתי את כל התפילות והתמלאתי רגשות אשמה שאני לא מקיים את כל הדברים האלה ומה יהיה, בסוף אני אמות. הלכתי לישיבה עם חבר, אני עזבתי והוא נשאר שם עד היום. אני לא יודע מה עבר עלי אז, הייתי יותר צעיר, אבל עדיין אני לא מסוגל לאכול אוכל לא כשר. אני חילוני לגמרי היום, אבל אני חושב שיש פה בורות אדירה בענייני דת ויהדות, וחבל, יש בדת המון דברים נורא יפים".

- אז את כל התלונות שלך אתה מפנה למעלה בעצם?

"יש לי תיאוריה כזו שלאלוהים יש מקלדת והוא מתעלל בעזרתה בכל אחד. אז יש לו מקלדת של לפין והוא מתחיל להקיש עליה ותוך שנייה נהיה לי התקף אלרגיה מטורף מלא אפצ'ים. אז אני מתעטש למוות, מסתכל למעלה ואומר, תודה אלוהים, זה באמת היה נורא חשוב עכשיו, תיטפל ללפין, למה לא, תציק לחלשים. כמובן שאני מתעלם לחלוטין מהעובדה שלפני שעה שתיתי כוס קפה ואני אלרגי לחלב. אני בטוח שזה לא קשור".

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לפין. "צורך אובססיבי להצחיק"
קושניר. הרים את הסדרה
לאתר ההטבות
מומלצים