שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך לא נישקתי את רוברט רדפורד
    דיווח ישיר של המתמודד הישראלי בפסטיבל סאנדנס, אורי בר-און ("72 בתולות"): איך בריטני ספירס ביאסה, איך שיכנענו את הקהל האמריקאי למצוץ לבוש, ואיך הבאנו כבוד לעם ולמולדת

    אחד המרצים שאני הכי מעריך הזמין אותי לשיחה. הוא אמר: אני לא מת על הסרט שלך, אני חושב שזה סתם גימיק, אבל להגיע לסאנדנס... כל הכבוד, מה שאתה צריך לעשות זה להתחכך בכמה שיותר אנשים. אין לך מושג אם זו שאתה שותה איתה בירה היום תהיה מי שתחליט על התקציבים של HBO בעוד שנתיים". קולנוענית אהובה אחרת אמרה לי: "מה שבאמת חשוב זה לראות כמה שיותר סרטים, להיפתח לעולם, להבין שאנחנו לא המרכז שלו". אוסנת אמרה: "לא משנה מה תעשה, העיקר זה הסטייל". אריק ברנשטיין, מפיק-העל ממטר פלוס, אמר: "אנחנו חייבים לגייס כסף לפרויקטים הבאים". אחותי הקטנה אמרה: "עזוב אותך משטויות, פארק סיטי זה המקום הכי טוב בעולם לסקי וזה מה שצריך לעשות". אבל אני החלטתי אחרת. לי יש רק משימה אחת בפסטיבל הזה, ובשבילה אני מוכן להקריב הכל: אני מנשק את רוברט רדפורד (או את בוב, כמו שקוראים לו המקומיים).

    עושה שלום בפלסטין

    ההתחלה היתה מבטיחה. הבחורה הראשונה שפגשתי בשדה התעופה בסאלט-לייק סיטי, ברגע שהיא הבינה שיש לי סרט בסאנדנס, הוציאה את התוכניה וביקשה חתימה (ממני? חתימה? מה בדיוק נפל עלייך גבירתי?). חתמתי לה ושאלתי: "תגידי, אולי ראית את מר רדפורד בסביבה?". היא אמרה: "אין לך מה לדאוג, הוא כאן, והוא מאוד אוהב במאים צעירים". "נשיקות הוא נותן?" שאלתי.
    בפעם הראשונה שראיתי לימוזינה ברחוב הראשי של העיר, נדחקתי בתוך ההמון המתגודד וחיכיתי צמוד צמוד לדלת. אמרתי לעצמי, זו ההזדמנות הגדולה שלי. איך שהוא יוצא, אני דופק לו את הנשיקה. כבר הייתי ממש קרוב, לחי אל לחי כמעט, אבל מה שיצאה מהאוטו היתה בריטני ספירס. האכזבה היתה גדולה, והצעקות "בריטני בריטני" המשיכו להדהד גם כשהתרחקתי משם מאוד. הנשיקה המשיכה לחכות.
    דנה, ממטר פלוס, אמרה לי כבר חודש לפני הנסיעה: "אתה יודע שלפני שאתה נוסע, אנחנו הולכים ביחד לקנות לך בגדים, כי עם הג'אנק שאתה לובש לא תגיע רחוק". אולי בגלל זה די הופתעתי, בתוך החליפה האלגנטית שלי, כשמר רדפורד הופיע פתאום לבוש בג'ינס, סניקרס וסוודר, כאילו הוא איזה ירושלמי שמגיע להקרנת חצות בסינמטק. עוד יותר הופתעתי כשהתברר לי שלדעתו של בוב, אנחנו כן מרכז העולם. מכל הדברים שמר רדפורד היה יכול לדבר עליהם הוא החליט להתמקד דווקא בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובאיך יוצרים יכולים לשנות דברים. ולראיה אמר מר רדפורד: "נמצאים איתנו הערב, דרור (שאול, יוצר 'מבצע סבתא' - א.ב) והאני (אבו אסעד, יוצר 'החתונה של ראנה'), קולנוענים מישראל ומפלסטין, אנחנו הזמנו אותם לכאן, לסדנת התסריטאות של סאנדנס, הם הכירו והתחברו, והם אפילו מתחילים לעבוד על פיצ'ר משותף ביחד. ואם זה לא לעשות שלום, אז אני לא יודע מה זה לעשות שלום" (ולא מגיע לי איזה בונוס על הסקופ הזה שאני מעביר ל-ynet?). השתפנתי, ובמקום לגשת לרוברט, ניגשתי לדרור והאני. לא התנשקנו, אבל הראיתי להם את הסרטון שלי, ושניהם מוכנים להשתתף בסרטון הבא.
    זה אולי מגוחך, אבל הייתי צריך לנסוע עד יוטה בשביל להכיר את הבמאי הפלסטינאי-ישראלי האני אבו-אסעד. ראיתי המון סרטים בפסטיבל הזה, ו"פורד טרנזיט", סרטו התיעודי החדש של אבו-אסעד הוא אחד מהסרטים הטובים שראיתי. אבו-אסעד בילה עם צוות צילום חודש שלם במונית פורד טרנזיט שמסתובבת בין המחסומים של צה"ל בגדה. תוך כדי ההכרות עם נהג המונית ראג'י ועם נוסעיו, גיליתי כמה בעצם גיבורי הסרט הפלסטינים דומים לנו הישראלים. הסרט התקבל באהבה רבה בפסטיבל, אבל לדעתי הוא מכוון דווקא לצופה הישראלי. מי שעדיין מחפש תקווה, חשוב שיראה את הסרט הזה. כי מבעד לייאוש הגדול, מבעד לשנאה ומבעד לחוסר היכולת להתמודד עם המצב, אפשר לראות שבסך-בכל מדובר באנשים שהם תחמנים כמונו, מגוחכים כמונו, אוהבים את הילדים שלהם כמונו, ובייחוד נמאס להם בדיוק כמו שלנו נמאס.

    התנועה ההמונית בדרך

    אחרי הכשלון החרוץ בלנשק את רוברט רדפורד, החלטתי לחזור למה שאני הכי טוב בו. לאור ארבע הקרנות מאוד מוצלחות של הסרטון שלי ("72 בתולות") מול אולמות מלאים בקהל אמריקאי משתולל מצחוק, אני גאה להכריז על הקמת הסניף האמריקאי של תנועת המחאה "BJ for peace", כלומר Blow Jobs For Peace (אריק ברנשטיין התמנה כנשיא של כבוד). הסניף האמריקאי עדיין בוויכוח אם מוכנים למצוץ לג'ורג' בוש האב או הבן, אבל אנחנו בדרך הנכונה. לסדאם כולם כאן מוכנים ומוכנות למצוץ בשביל להפסיק את המלחמה המגוחכת הבאה עלינו לטובה. בעיקר כי הם מתחילים לחשוש מאוטובוסים שיתפוצצו להם במורד ברודוויי.

    אורי בר-און הוא סטודנט לתואר שני בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א. סרטו הקצר "72 בתולות", ששודר במסגרת פרויקט "מבטים ישראל 2002" בהפקת מטר פלוס, ייצג את ישראל בפסטיבל סאנדנס 2003.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "איך לא נישקתי את רוברט רדפורד"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים