סיפורי אנדרסון

המסקנה המבורכת של כותב שורות אלה היא שככל שהמוזיקאים איתם הוא משוחח מבוגרים ומנוסים יותר, כך האגו שלהם משתולל פחות. הוכחה אחרונה לכך מגיעה מהמוזיקאי הוותיק איאן אנדרסון. סולן להקת "ג'טרו טאל" (אחת ולתמיד ולמען השם: טאל, לא טול, כך נקרא ממציא מחרשה ממוכנת מהמאה ה-18 והוא המקור לשם הלהקה) מתקשר אלי בעצמו, ללא תיווך יחסי ציבור. הוא אוהב לדבר, הוא חביב, סרקסטי וחוש ההומור שלו בריטי ככל שניתן. הוא גלוי לב, מתנסח ברהיטות של למעלה מ-33 שנים במקצוע - המקצוע שמביא אותו ואת להקתו לישראל, שוב, לשלוש הופעות.

הזקן והאינטרנט

אנדרסון, 53, נולד באדינבורו, סקוטלנד, וגדל בבלקפול, אנגליה. "ג'טרו טאל" הוציאה את אלבומה הראשון, "זה היה", ב-68'. הגיטריסט מרטין בר הצטרף במקום מיק אייברמס, מההרכב המקורי, והופיע לראשונה באלבום השני של הלהקה, "עמוד" (סטנד אפ), שיצא ב-69'. מאז עברו בלהקה נגנים רבים, ובר נשאר ואפילו מתארח באלבום הסולו השלישי של אנדרסון, "הלשון הסודית של הציפורים". האלבום האחרון של "ג'טרו טאל", "דוט.קום", יצא בשנה שעברה.
עם שם כזה, ברור שאנדרסון (הוא הוא "ג'טרו טאל") מאוד מחשיב את האינטרנט, ורואה בו כלי חיוני לקשר עם הקהל, מסחרי ולא מסחרי, והזרמת מידע מיד ראשונה למעריצים ולתקשורת. לכן מתפרסמות באתר שלו שאלות ותשובות, כדי שהעיתונאים יקראו בטרם ראיון, יפנימו ויילכו הלאה.

- וזה עוזר?

"עשיתי את זה כדי שיפסיקו לענות אותי בשאלות נדושות וינצלו את הזמן שלהם ושלי לשאלות יותר מעניינות ויצירתיות. זה לא עוזר, וכשאני מתראיין לרדיו ולטלוויזיה, אני נדרש לענות בפעם האלף מה המקור ל'ג'טרו טאל'".

- באמת, מהי השאלה שחוזרת ונשנית בראיונות איתך, חוץ ממקור שם הלהקה?

"תלוי עם מי אני מדבר. העיתונאים הספרדים היו מאוד מוטרדים מגילי. אני כבר זקן בשבילם. מעסיק אותם איך אנחנו ולהקות אחרות שקיימות כבר יותר משלושים שנה, כמו 'הרולינג סטונס', עדיין פעילים. בראיונות לתקשורת אצלכם נשאלתי אם אני זוכר את ההופעות הקודמות כאן, ומבקשים לשמוע את דעתי על המצב הרגיש באזור. מהשאלה הזאת אני עושה מאמץ להתחמק, כי זה לא תפקידי לייעץ בנוגע למצב, כשכל מה שידוע לי זה מה שאני רואה בחדשות של CNN ו-BBC, וזה כמובן שונה לחלוטין מלראות ולשמוע את הדברים, יד ראשונה. אבוא לישראל, ואשמע מה אומרים כאן".

- שואלים אותך אם אינך חושש לבוא לישראל דווקא עכשיו?

"אני לא חושש. בשבוע שעבר קיימנו ישיבה בקואלה-לומפור. אמרתי להם: 'תראו, אתם יודעים מה מתרחש באזור ההוא, ואם מישהו לא רוצה לנסוע לישראל, שיגיד עכשיו, כי הכרטיסים מתחילים להימכר ונעשים יחסי ציבור'. היו חברים בלהקה שהנשים שלהם חששו. צריך להבין שהם לא ממש מבחינים בין מה שקורה בגדה המערבית ועזה, לתל-אביב. האמרגן שלח לנו פקס, הסביר והרגיע. כמובן שאם המצב יידרדר בצורה מסוכנת, ואנו מקווים שלא, נצטרך לבחון מחדש את ההחלטה. נכון לעכשיו, הציוד יצא לדרך, בארגזים גדולים שכתוב עליהם 'ישראל'..."

- בפעם הקודמת הופעתם בפארק הירקון?

"כן, עם שיכור סקוטי מפורסם, ג'ון מרטין (זמר-גיטריסט, אמן החימום שלהם בהופעה ההיא). לדעתי הוא היה יותר שיכור מהרגיל באותו ערב..."

- והפעם אתם בסינרמה, אולם סגור. מה אתה מעדיף?

"אנחנו מופיעים הרבה באיצטדיונים, במקומות פתוחים, כפי שבאמת היה בישראל לפני שבע שנים, אם זכור לי. הופענו גם בירושלים, בבריכת השולטן, והיתה אווירה מאוד רומנטית, תחושה חזקה של הימצאות במקום מיוחד במינו. אבל אני תמיד מעדיף להופיע באולם, ל-2000 צופים. מזה אני הכי נהנה, כי קל יותר ליצור ולשמור על אווירה מתאימה ומתח חיובי. בחוץ, יותר מדי דברים לא צפויים עלולים לקרות: הרוח מתגברת ומפריעה לך לנגן בחליל, מטוס עובר בשמיים ומפריע לריכוז שלך. לא שאני פוסל הופעות פתוחות, אבל אם הייתי חייב לבחור ולהחליט, אז רק אולם סגור, 2000 איש, חדר הלבשה נקי עם שירותים שעובדים... ברצינות, זה מאוד חשוב לי. חליל זו מכונה עדינה מאוד, וצריך לגשת אליו בידיים נקיות. אני שונא חדר הלבשה מאולתר באוהל, עם קערה ומי סבון, במקום כיור נורמלי".

- איך אתה יודע, בליבך, שהיתה לך הופעה טובה? כמובן, חוץ מתגובת הקהל?

"אני מקשיב להקלטה שלה למחרת! אנחנו מקליטים כל אחת מההופעות, ואני והמתופף יושבים ומקשיבים. לא לכל השירים, רק לאלה שהיו לנו ספקות לגביהם. הנגנים האחרים מעדיפים לישון מאוחר או ללכת לבר... אני אוהב להתמודד עם ההצלחה והכישלון גם יחד. מחברת התקליטים אני מבקש שישלחו לי בעיקר את הביקורות הרעות. הטובות לא ממש מעניינות אותי, כי אני כבר לא צריך שיטפחו לי על השכם ויאמרו, איזה מוזיקאי נפלא אתה. אני רוצה לדעת מה עשיתי לא טוב, בכל אופן לדעת מבקר זה או אחר. זה לא משאיפה לשלמות, אלא מהרצון למצוא אינטרפרטציה אחרת, דרך שונה במקצת לבצע שיר, שאולי לא הדליק כפי שקיוויתי. בזכות הביקורת העצמית הזאת, כל הופעה שלנו היא אתגר. לעולם לא משעמם לנו".

- בכל זאת, אתה לא מרגיש לפעמים שנכנסת שלא מרצון למין "טיסה אוטומטית" כזאת? שאתה שר ומנגן, ובעצם לא נמצא על הבמה?

"אני מבין בהחלט מה אתה אומר. זה קורה לי לפעמים, אבל לעולם לא על הבמה! אם זה יקרה, ויחזור על עצמו כמה פעמים, זה יהיה אסון. אצטרך לשקול, אולי אני במקצוע הלא נכון. קורה לפעמים שהמחשבה שלך נודדת, ואתה כאילו מתעורר בבהלה ושואל את עצמך: רגע, איפה אני? אבל זה רק לרגע. אם זה יקרה בתכיפות גדולה, אולי באמת ארגיש שאני זקן מדי לרוק'נ'רול..." (אנדרסון מתבדח, הומאז' עצמי לאלבום מ-76', "זקן מדי לרוקנ'רול, צעיר מכדי למות").

- אתה נשוי 23 שנה לאשתך (יש להם שני ילדים בוגרים), ובמקביל יש לך "נישואים" אפילו ארוכים יותר, עם הגיטריסט שלך, מרטין בר.

"דווקא בגלל שאנחנו לא יותר מדי קרובים, יש בין מרטין וביני יחסים מיוחדים. אנחנו שני אנשים שונים, עם תחומי עניין שונים, שנשואים לנשים שונות... לכל אחד מאיתנו יש חיים משלו, אבל לצידם, היחסים המוזיקליים שלנו נמשכים כבר יותר מ-30 שנה, ולא צריך אפילו לדבר עליהם. הם פשוט קיימים, חלק מאיתנו. כך, אני משער, היחסים בין מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארד, או רוברט פלאנט וג'ימי פייג'. יחסים בין זמר סולן והגיטריסט שלו. אנחנו זקוקים זה לזה. לכל אחד יש חולשות ויתרונות, ואנחנו משלימים זה את זה, כמו ביחסים בין זוג נשוי. זה מאמץ משותף".

- אשתך שונה ואתה גם עובדים ביחד?

"היא בצוות ההפקה, אחראית לניהול החשבונות בסיבוב ההופעות ומארגנת כל מה שקשור למסיבות עיתונאים וכדומה. היא לא תגיע איתנו לישראל, כי יש לה כמה דברים חשובים אחרים לטפל בהם, בבית. אבל אני לא מודאג. בישראל, יש לי הרגשה, אנחנו מאורגנים למופת. ספרד, זה כבר סיפור אחר. בטח אזדקק לה..."

- פרט להיותך מוזיקאי ותיק, אתה בעל חווה לגידול דגי סלמון, בסקוטלנד.

"אני אוהב לאכול סלמון, כמו גם דגים אחרים. המעורבות שלי בגידול דגים החלה לפני שנים רבות. אז זה היה לי חדש ומעניין ואהבתי ללמוד כל מה שקשור בזה: הטכנולוגיה, הביולוגיה, גידול הדגים. זה היה אז בחיתוליו, ולמדנו מניסוי וטעייה. כיום זה כבר פחות מעניין אותי, ופחות מרגש ומלהיב".

- אתה זוכר את ההופעה הכי איומה של "ג'טרו טאל"?

"זה קרה ברד רוק, ליד דנבר, ארצות הברית, ב-72'. התחילה מהומה. השוטרים הגיבו באלימות מוגזמת והשתמשו באלות וגז מדמיע. הקהל, בתגובה, הפך ושרף מכוניות משטרה. אגב, זו לא היתה תופעה נדירה במופעי רוק בשנות ה-70. זה היה מפחיד. לא אמעיט במצב החמור בעזה ובגדה, אבל זה מזכיר לי קצת את החוויה הלא קלה ההיא. הכי נורא זה שאתה מרגיש אשמה, כאילו בגללך פרצה אלימות. רצינו רק להופיע ולגרום הנאה לקהל, ולך תעשה זאת כשאתה נחנק מגז מדמיע. אבל זה קרה מזמן, ומאז המצב השתנה לטובה, ולקהל יש יותר ריספקט לשמירה על החוק והסדר".

- איזה שיר שלכם הקהל מצפה במיוחד לשמוע?

"אני יודע שהקהל רוצה מאוד את 'מדרגות לרקיע', אבל לצערי זה של 'לד זפלין', לא שלנו, אז יצטרכו להסתפק בשירים אחרים... אני חושב ש'נשימת קטר' הוא הכי פופולרי, וכמובן גם 'לחיות בעבר', 'עבה כלבנה', 'אקוואלנג' ואחרים. יש לנו כידוע מבחר גדול, ואנחנו משתדלים תמיד לתת מגוון שירים, לאורך השנים. יהיו כמה שירים חדשים, ואולי גם משהו מאלבום הסולו האחרון שלי, וגם שירים שאף מעריץ שלנו לא שמע, כי מעולם לא הוקלטו! אנחנו תמיד משתדלים להפתיע גם את המעריצים הנלהבים, שבטוחים שהם מכירים כל שיר שלנו. אנחנו מנסים להביא לקהל את 'התמונה הגדולה' של 'ג'טרו טאל'. אני מבטיח שיהיה פאן, ואם לא - נתאכזב. אבל זה לא יקרה. לעתים רחוקות אנו מרגישים רע בגלל הופעה כושלת. כמובן שבכל הופעה יש רגעים טובים ופחות טובים, אבל לרוב אנחנו מרוצים בהחלט".

"גטרו טאל" יופיעו ב-10 וב-12.11, בסינרמה בתל-אביב, ו 11.11 ב"אודיטוריום", חיפה.