כשויליאם פוקנר או אליס ווקר כתבו אנגלית ''מדוברת'', הם חרגו לגמרי מכללי האיות הנכונים כדי ליצור הגייה ראליסטית של הדמויות שלהם. אצלנו עדיין לא משתמשים בטכניקה הספרותית הזו, אבל אולי, בעקבות הצ'ט, גם זה יגיע"
העברית ברשת קצרה וחסכונית: מילים מתחברות זו לזו, אותיות נעלמות, והשפה, לאט לאט, משתנה. מד-אים כמו שזה נשמע? אריאנה מלמד סבורה שיש פוטנציאל, ותוהה מתי גם הספרות תהפוך למדוברת
זה יותר מרסיסי הומור פנימי של חבורה אזוטרית ומגובשת: זו כבר תחילתה של שפה. אם הזדמן לכם לבקר באזורי צ'ט עבריים ברשת, ודאי כבר נתקלתם בשביבים ראשונים, ואם אינכם טהרנים של הלשון, אולי אפילו חייכתם. לראשונה, מאז שבני ישראל החלו לחצוב אותיות עבריות קדושות בסלע, מתרחש בצ'ט תהליך של גימוד הפערים הצליליים בין הלשון הכתובה ללשון המדוברת. הרחק ממבטי-הזעף של מורים ללשון ושל אבירי השפה ה"נכונה", אנשים כותבים זה לזה שורות מהירות ומגלים קיצורי דרך, ושהם מרנינים ומשמחים, ואולי עוד מעט יהיו להם שגרירים נאמנים באותיות שחור על גבי לבן, אפילו בתוך ספרים.
שלום לך, האות ה'
הסנונית הראשונה היתה, כך נדמה לי, המלה העברית החדשה "כַנֵס". ייתכן מאד שפגשתם אותה בבאנרים (איך נקרא לבאנר בעברית? שאו ציונה נס ודגל, אולי?) מעצבנים באתר החביב עליכם, שנוקטים לשון ציווי פמיליארית "כנס לאתר של...".
שלום לך, האות ה'. בדיבור, את הולכת ונעלמת, עוד מימי זבולון המר המנוח, שדיבר על "אאבת אארץ" ונתן לגיטימציה ממלכתית מלאה לסילוק ה-ה' מן השפה. כנס, סתובבי, סתכלו, תְלבשי, סתלק מפה - את כל אלה ואחרים תוכלו לפגוש בצ'ט עברי למהדרין, ולאיש, כך נדמה, אין בעיה של הבנת הנקרא. צ'ט אמור לדמות שיחה מדוברת, אז כותבים כפי ששומעים. מצידו השני של החיבור לאינטרנט הרי יושב אדם שגם הוא שומע עברית, אז אחרי קימוט מצח אחד או שניים מתחילים לשמוע – ולהקליד כפי ששומעים.
הפער בין הנשמע לבין הכתוב אינו המצאה של העברית. באנגלית, מלמדים אותנו כבר בבית הספר העממי, אפשר לומר I do not אבל רוב דובריה הילידים
של השפה יאמרו I don’t, וכבר מאה שנים שאיש לא מתרעם על הנוהג. בלשון האנגלית הכתובה שימשו קיצורי-דיבור ושיבושי לשון תחילה כדי למקם את הדוברים מבחינה חברתית, אפילו אתנית. כשוויליאם פוקנר או אליס ווקר כתבו אנגלית "מדוברת", הם חרגו לגמרי מכללי האיות הנכונים כדי ליצור הגייה ריאליסטית של הדמויות שלהם. אצלנו עדיין לא משתמשים בטכניקה הספרותית הזו, אבל אולי, בעקבות הצ'ט, גם זה יגיע.
מה זה ווקשה?
ולמה שלא יגיע? הרי אנחנו אומרים "גמני", אפפם", כלאכבוד", "צ'מע", והכי יפה, בעיני – המילה החדשה "ווקשה". אם לא ניחשתם, זו היתה פעם "בבקשה", אבל מי עוד מדבר כך, בהטעמה מודגשת של כל עיצור והברה?
"אני בשוק אני באלם אני אמומה", נהוג לכתוב בצ'ט. וגם: מד-אים, בחיקוי מושלם של אורנה דץ, ואחותה הקטנה "מ-א-מם". את "לונרלי" שאני פוגשת לעתים, תרגם מאיר שלו בספרו "פונטנלה" ל"לא נרלי", ובאמת כך אנחנו אומרים "לא נראה לי", מתוך ויתור על התנועות הגדולות והמרת החיריקים המלאים בצירה ובסגול. כן, זו עצלות של החיך. אז מה? כך מדברים: באנגלית כתובה תמצאו “dammit” בצד dunno, ואף אחד – סליחה, אפחד – לא נזעק.
מלשות, שעמם לי, געגעתי, חז'בון, לממקרה, שובפם, מניינים – אלו רק אסופות מקריות משעות אחדות של בהייה במסך שהולך ומתמלא מלים עבריות מדוברות-בכתובים. זה רק עניין של זמן עד שתמצאו אותן בספרות העברית. כמה זמן? כפי שנהוג לומר בצ'ט – וואללה, לא דעת.
