חתימת ההסכם הבוקר (ה') בין ההסתדרות לבנק הפועלים מצאה את כל המעורבים בו מרוצים. כל כך מרוצים, עד שהם שמחים לפרגן אחד לשני ולהעלות על נס זה את תרומתו של זה. מאחורי הקלעים, כצפוי אולי, הדברים לא כל כך פשוטים ונובעים מהאינטרסים הצרים של כל אחד מהמעורבים. אז מה יצא לבנק הפועלים, לעמיר פרץ ולשרי אריסון מכל הסיפור?
בנק הפועלים: שקט תעשייתי
בבנק הפועלים לא ממש ויתרו היום להסתדרות עם חתימת ההסכם. למעשה, הצמצום במספר המפוטרים מ-900 ל-793 היה מהלך צפוי וידוע. אותם 107 עובדים היו מי שעניינים עלה לוועדת חריגים בשל בעיות אישיות ובעיות אחרות ובמרבית המקרים נטתה ההנהלה בכל מקרה ללכת לקראתם. מה שנקרא בפשטות, אדיבות של מנצחים.
הנקודה המעניינת יותר היא הסעיף המדבר על פיטורים עתידיים בבנק. בהסתדרות הזדרזו להציג את ההתחייבות של הבנק כהישג גדול של פרץ, אך עיון במסמך שנחתם מגלה שהסעיף קובע כך: "הבנק לא יזדקק לפיטורי עובדים נוספים, אלא בהסכמה". המשמעות של סעיף זה היא במה שלא נכתב בסופו והיא 'הסכמת ההסתדרות'. כלומר, כפי שהיה בפרשת הפיטורים הנוכחית ולאור מערכת יחסי העבודה הייחודית בבנק הפועלים לעומת שאר המערכת הבנקאית, גם בפעם הבאה תזדקק ההנהלה לקבל את הסכמת הוועד בלבד לצעד שכזה. והוועד של בנק הפועלים, כידוע, סוברני לקבל החלטות בעצמו, הוא לא אוהב ולא רוצה את אישור ההסתדרות.
אז מה נשאר לנו? מנכ"ל בנק הפועלים, אלי יונס, יכול להיות מרוצה. הוא בעיקר מרוצה מכך שהשקט יחזור ליחסי העבודה בבנק. יותר לא יופתעו בבנק למצוא מודעות נאצה בעיתונים או בשילוט חוצות ויותר לא יהיו הפגנות מול ההנהלה הראשית. כמה זה עלה לו? משהו כמו 15 מיליון שקל, אותם הוא הסכים להוסיף כשי לדרך לעובדיו שלו. אם נזכור שעלות מהלך הפיטורים כולו עומדת על כ-600 מיליון שקל, מדובר בכסף קטן.
ואל תשכחו גם את הצורך של שרלי אמזלג, יו"ר הוועד, להוריד מעל גבו את ההסתדרות שאיימה לפטר אותו. ועוד לא דיברנו על ההנהלה הבכירה, ששמחה לרצות את בעלת המניות הגדולה ביותר בבנק, שרי אריסון. גם זה לא משהו שהולך ברגל.
פרץ: דואג לעובדים
עמיר פרץ כבר ניצח למעשה במלחמה נגד הפועלים. הניצחון שלו התבטא בקלפי, כשהצליח להשיג את המנדט השלישי בכנסת ולא היה רחוק מהמנדט הרביעי. על המנדט הזה רשום שם אחד: שרי אריסון. ויש לו כתובת: ההנהלה הראשית של בנק הפועלים והעיתוי התמוה בו בחרה לבצע את מהלך הפיטורים.
אבל אחרי שפרץ פתח חזית מלווה בתביעות ותביעות שכנגד וטיפס על עץ גבוה, הוא חיפש מישהו שיתן לו את הסולם לרדת ממנו. וכאן שוב חזרנו לשרי אריסון ולפגישה המתוקשרת של השבוע. פרץ הסכים להיכנס למו"מ
עם הבנק, בעיקר כדי שיוכל להציג כלפי חוץ וכלפי עשרות אלפי חברי ההסתדרות לפחות הישג אחד בעולם יחסי העבודה. הישג? הישג קטן. הישגונצ'יק.
והבנק נתן. פרץ מיהר להתהדר היום בצמצום מספר המפוטרים, בהטבת תנאיהם ועוד ועוד. אבל ההישג העיקרי האמיתי שלו היה במקום אחר. היום פורסם כי עובדי בנק הפועלים ניהלו בשבועות האחרונים מו"מ עם הסתדרות העובדים הלאומית על הצטרפותם לארגון. אם מהלך זה היה יוצא לפועל, המשמעות מבחינת פרץ היתה קשה במיוחד. עובדי בנק הפועלים מעבירים מיליוני שקלים להסתדרות מדי שנה בדמי חבר. אם סכום זה היה יורד מהקופה המאד מדולדלת, המשמעויות מבחינת פרץ היו קשות (פיטורים משמעותיים בהסתדרות כבר אמרנו).
שרי אריסון: שלום ואחווה
מהיום הראשון שהעמידה את עצמה במוקד העניינים, רצתה שרי אריסון דבר אחד: שלום ואחווה. היא נעלבה מהאופן בו הוצגה בקמפיין הפרסום, היא כעסה על הסגנון ועל הסירוב של ההסתדרות לנהל מאבק תרבותי יותר. שרי אריסון באמת מאמינה בשלום בין אנשים ובצורך לקיים חברה ישראלית טובה יותר.
והיום היא סוף-סוף יכולה להיות מרוצה. ההסתדרות תפסיק להשמיץ, העובדים שלה יקבלו עוד משהו ועד הסיבוב הבא ישרור שלום ותהיה אחווה.
