בין סדאם להיטלר

קליאו, מוזת ההיסטוריה, סובלת בתקשורת הישראלית. יש המסתפקים באנלוגיות היסטוריות מגונות. אחרים מעוותים בברוטאליות את האמת ההיסטורית המוסכמת. במיוחד חוטאים אלה המנסים לעגן את תמיכתם במדיניות בוש בלקחים שהם מפיקים מעליית מלחמת העולם השנייה ומהמאורעות הקשורים לעלייתו ונפילתו של המשטר הנאצי.

האנלוגיה הנפוצה ביותר בקרב המצדדים במתקפה על עיראק (והנשק הרעיוני של הימין "הריאליסטי") היא בין מדיניות ה"פייסנות" של צ'מברליין במינכן 1938 לרפיסוּת-כביכול של השמאל ה"אידיאליסטי" כלפי הרודן העיראקי. נניח לשאלה שהיסטוריונים מתלבטים בה, אם מדיניות צ'מברליין הייתה מאמץ מגונה להפיס את הדיקטטור בנתחי צ'כוסלובקיה או ניסיון מפוכח לקנות זמן להכנות צבאיות. כדי לקבל אנלוגיה זו ברצינות, נחוץ, לכל הפחות, להעריך כי מידת האיום שעיראק מציבה לעולם קרובה לסכנה שגילמה גרמניה הנאצית וכי מאזן הכוחות בין עיראק ושותפותיה הפוטנציאליות דומה למאזן הכוחות ששרר בין מעצמות הציר לבעלות הברית. מי שתומך בטענות אלו, אין לי בסיס לוויכוח עמו. בכל מקרה, הגיוני יותר להשוות את ההיסוס לפעול נגד סדאם להיסוס הבריטי-צרפתי לעצור את הפלישה של היטלר לחבל הריין ב-1936, אך גם האנלוגיה הזאת נראית מתוחה להתפקע. מה עוד שבכל השוואה בין סדאם להיטלר יש, לדעתי, משום מִזעוּר הרשע הרשע הנאצי ואף זילוּת השואה.

בקרב המתעלמים מהעובדות ההיסטוריות נפוצה הטענה כי האירופים (במיוחד הצרפתים) הם כפויי-טובה משום שאמריקה "הצילה" אותם פעמיים ועתה, בהתנגדותם למלחמה, הם יוצאים נגדה. מילא מלחמת העולם הראשונה, שבה וילסון, נשיא שערכיו נוגדים כמעט-דיאמטרית את אלו של ממשל בוש, הצליח, במחיר אנושי נמוך מאוד יחסית, לשנות את מאזן הכוחות בחזית המערבית ולהביא לסוף המלחמה. אבל כל היסטוריון ראוי לשמו יודע שבריה"מ נשאה בעיקר הנטל של המלחמה נגד הנאציזם. אפשר להתווכח אם הקומוניזם היה יכול לנצח במלחמה הזאת בלי החזית המערבית, אך סביר ביותר שללא החזית המזרחית גם בריטניה הייתה נופלת בידי היטלר וסביר שארה"ב – שהימין הבדלני היה בעל השפעה רבה בה גם בממשל רוזוולט – הייתה מסתגלת למאזן הכוחות החדש. נכון שבריה"מ הסטליניסטית חטאה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם גרמניה הנאצית, אבל ארה"ב לא הכריזה מלחמה על אותה גרמניה עד שזו לא הכריזה מלחמה עליה.

בין תומכי בוש יש הטוענים (למשל, ארי שביט ב"הארץ") כי "הניגוד שאפיין את המאה ה-20 כולה הוא בין ההורמונים הלוחמניים של טקסס ובין אנינות הטעם חסרת-האונים של פריז". אבל מספר הצרפתים האמיצים שנהרגו בשבוע אחד בקרב הנואל על ורדן היה גדול ממספר הלוחמים שנהרגו בכל תולדות טקסס. ומי שהצטיין באמת בהורמונים לוחמניים הם השבטים הטבטוניים וממשיכיהם. מה, בעצם, אפשר וצריך ללמוד מכך?

בנובמבר 92' אירעה בצה"ל תאונת אימונים שכונתה "צאלים ב'". לפי פרסומים בעיתונים זרים היה זה במהלך תרגול לחיסול ממוקד של סדאם חוסיין. אם רוצים אנלוגיה היסטורית רלבנטית, הנה היא.