שלושה חברים יצאו לדרך

אתמול (א') התחיל בחרמון מסעם הארוך של רועי דרורי, טל סימסולו וליאור פלדמן מרעננה, לאורך הארץ. את המסע הזה הם יעשו ברגל, כאשר לאורך המסלול יעברו במחלקות הילדים, בבתי החולים, ויעשו להם שמח.

הרעיון ("שילוב של ניקוי ראש עם אהבת הארץ") עלה בדעתם של השלושה במהלך תקופת הצבא; לפני זה הם לא היו טיילים של ממש, לא אנשי תנועות נוער ולא חברים בחוגי סיירות. "בצבא אתה בשטח", אומר ליאור, "רואה את הארץ היפה, אבל לא יכול באמת להגיע אליה. הייתי יושב בעמדה וחושב 'כמה זה היה נפלא, אם יכולתי להיות פה חופשי, אם במקום הנשק היו לי פה החבר'ה והמדורה'". עכשיו יהיו לו, גם החבר'ה, גם המדורה.

ככל שהלך רעיון הטיול והתגבש, חשו השלושה שהם רוצים להוסיף לו משמעות. נגה, אמא של טל, הייתה זו שהגתה את רעיון בתי החולים, לאחר שראתה את הסרט 'פאצ' אדמס', המבוסס על סיפורו של ד"ר אדמס, הדוגל בריפוי באמצעות הומור. הם מספרים שתמיד אהבו "לעשות שמח", לעשות שטויות, מהחבר'ה שמופיעים במסיבות סיום ומתחפשים לליצנים בימי ההולדת של האחים הקטנים.

הביקור הראשון יהיה בבית החולים פוריה, והתכנון הוא לעבור גם בנהריה וברמב"ם, במאיר, בשניידר, בהדסה, בסורוקה וביוספטל שבאילת. "כשעשינו בצבא דברים כמו צביעה של בתים של אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם", אומר ליאור, "תמיד חשבתי 'למה לא עושים את זה יותר?'". "זה לא כזה ביג דיל", מוסיף טל, "מה אנחנו כבר עושים? מגיעים למקומות האלה, נכנסים לבית חולים, נותנים כמה שעות, ומה שיוצא מזה, המשוב, זה הרבה יותר גדול".

הצד החברתי נדחק לשוליים

המעבר מאחיזה בנשק לסיוע לחלשים, מסמל אולי יותר מכל מהי ציונות 2003, והם מודעים לכך היטב: "הפן החברתי תמיד היה 'סקנד בסט', תמיד זה קודם הביטחון, והצד החברתי נדחק לשוליים", אומר טל. רועי מציע הסתכלות שונה מעט: "סבא שלנו חשב שעד עכשיו כבר יהיה טוב, ואנחנו חושבים שבעוד 50 שנה יהיה טוב, אז אולי יבינו שזה המצב, ופה אנחנו נמצאים, ותמיד זה יהיה ככה, אז בואו נשקיע בעוד דברים, ננסה לרומם את המצברוח החברתי גם במצב הנוכחי".

השלושה פנו לעמותת 'קו לחיים' בבקשה לסיוע, ונענו בחיוב. העמותה תדאג לאיסוף המתנות אותן יחלקו השלושה בבתי החולים ולתיאום הביקור עם בתי החולים. היא גם תדאג להוציא לתורמים את האישורים המתאימים לצרכי מס. גם יובל לימון, מנכ"ל 'למטייל' וראש העמותה 'שגרירים של רצון טוב', שמנסה להלחם בתופעת הישראלי המכוער, התגייס לעזרה עם ציוד.

גיבושון לטיול הגדול

מעבר לציונות - לא מילה גסה עבור השלושה - לטיול הזה אפשר לצאת מייד, מבלי לעבוד ולחסוך כסף. "זה גם כמו גיבושון כזה לפני הטיול הגדול, וגם - בארץ אתה יכול לטייל לבד בלי מדריך". 'הטיול הגדול', אגב, מתוכנן לדרום אמריקה, הפעם כל אחד בנפרד.

למרות שיש למסלול הגדרה ברורה של הליכה מדן ועד אילת, הוא בהחלט לא בדרך הקצרה, ולא לאורך שביל ישראל. "יש את החבר'ה שעושים את כל חוצה ישראל, כל מטר ומטר, זה גם מה שאנחנו חשבנו בהתחלה, הסתכלנו על שביל חוצה ישראל, מעפאן, מה מעפאן", מסביר טל. סביר שעד סוף הטיול הם כבר ידעו להבחין טוב, טוב, בין כביש חוצה ישראל לבין שביל ישראל.

הטיול מתחיל, כאמור, בחרמון המושלג, ויסתיים באילת. ברוב הלילות יישנו השלושה באוהלים, אך כאשר המסלול יעבור בסמוך לישוב בו מתגוררים בני משפחה או חברים, יטו ללון אצלם – פה סבא וסבתא, שם חבר ליחידה.

תחנה אחת עליה לא יוותרו היא בית משפחת פוקס שבקיבוץ גבע, "אצל ההורים של פוקסי". לשם כך אפילו מתוכננת ירידה מהמסלול. פוקסי, הוא סמ"ר אסף משה פוקס ז"ל, חבר לנשק מהצוות של טל, שנהרג לפני שבועות אחדים בקרב יריות בכפר ציידא, הסמוך לטול כרם.

בליל הסדר יגיעו לפי התוכנית לצפת, שם יפרדו. טל, שבביתו דגש רב יותר על חשיבות החג, יעשה את הסדר אצל אמא. "אם גם את ליל הסדר אחרי שהשתחררתי מהצבא אני לא אעשה בבית, אז אני בבעיה", הוא אומר. רועי וליאור ישארו בצפון, ויבלו את ערב החג ככל הנראה אצל חבר. והיה אם לא? "אלוהים גדול". בעיקר בצפת.

החלק הקשה יותר של הטיול, רחוק מכל ישוב, מתחיל במצוקי דרגות בהרי מדבר יהודה. את הימים הארוכים במדבר תכננו בקפידה תוך בדיקה של מקורות המים העומדים לרשותם לאורך הדרך. הם גם לוקחים איתם כדורים לטיהור מים, כדי שיוכלו לשתות ממי הטבע.

שמחים להיפטר מהנשק

האמהות לא מרוצות מכך שהם יוצאים לטייל בלי נשק, הם דווקא מאוד שמחים להיפטר "מהמשקולת" אחרי שלוש שנים.

ההורים של ליאור אהבו את הרעיון, אך היו בתחילה ספקניים לגבי יציאתו של הטיול לפועל, אחר כך הם נדנדו על עניין הנשק וקצת חורה להם ההתעקשות של המטיילים הצעירים לישון בשטח.

"ההורים שלי", אומר רועי, "כמו כל אדם שפוי בדעתו, דבר ראשון אמרו 'למה?', ואז כשהם הבינו שמתפתחת תוכנית, וראו כמה אנחנו משקיעים בזה, הם מבינים ותומכים". ורק ההורים של טל "מתלהבים מההתחלה". אימו גם תרמה, כאמור, את רעיון הביקורים בבתי החולים ואביו, שעושה כעת קורס מדריכי טיולים, נפעם לא פחות.

עם החברים זה הרבה יותר פשוט, הם מתלהבים מהרעיון. "כל מי ששומע על הטיול, מוזמן בצורה רשמית לבוא מתי שהוא רוצה ליום-יומיים-שלושה-שבוע", אומר רועי. ליאור מוסיף שהרבה מהחבר'ה שלהם כבר לא בארץ, "אני לא מאמין שתהיה נהירה מטורפת". מדובר בעיקר בחברים מהצבא. "שיביאו לעצמם את הדייסה", מזכיר טל.

מחפשים תורמים

ההכנות לטיול ערכו שבועות ארוכים. טל רייך, "חבר שמטייל הרבה", עזר לארגן את הדברים, לבנות את התפריט והמליץ על מקומות בהם כדאי לבקר. רועי מספר שהם לא ממש ידעו על מה הוא מדבר כשהזכיר שמות של מקומות. "אמרנו לו, נלך נלמד את ארץ ישראל, נחזור אליך יותר חכמים".

את רוב הלימודים עשו בטונדרה (חנות למטיילים). "התנחלנו להם שם בפינה על השטיחים". גם שם זכו השלושה ליחס חם. מלבד לימוד המסלול, חשוב היה להם גם להכיר את הרקע של המקומות אליהם יגיעו. ליאור ייתן סקירות היסטוריות, יהיו מורשות קרב ורועי לוקח מדריכים בנושא החי והצומח.

מלבד החלק 'הטיולי', השלושה עסוקים מאוד בגיוס תורמים שיתנו מתנות לילדים. הם גם נפגשו עם חבר של חבר שעבר קורס ליצנות רפואית (כן, יש דבר כזה) ולמדו לעשות חיות מבלונים.

מאחר שאת הכל סוחבים על הגב, גם התפריט תוכנן בקפידה. בבוקר שותים קפה של בוקר ("כמו שצריך" ורועי מוסיף, "תה, תה"), ואוכלים דייסה ("יציקה שכזו, ואולי פיתות דרוזיות או דברים שקונים על הדרך"). בצהרים מסתפקים באנרג'י בר ובפירות יבשים ("אל תגלה להם שאנחנו הולכים לצוד"). את ארוחת הערב מבשלים ("לא שימורים, ספגטי, פתיתים, מזון שקל לסחוב, אולי איזה בורי שתפסנו").

אחרי שלוש שנים בשטחים הם לא דואגים מחודשיים בשטח, הם "סומכים אחד על השני". הסבלנות לשבת בבית כבר נגמרה ("בואנ'ה, אטמו לי את החדר"). הפחד העיקרי הוא להימאס זה על זה מוקדם מדי, אך גם זה לא נראה להם מאיים במיוחד. הם חברים כבר 12 שנים, וליאור מזכיר כי "המצב הטבעי שלנו הוא בדרך כלל ביחד". "אתה יודע", מוסיף רועי "לא מצאתי אותו באיזה צ'ט באינטרנט".

- מסר לאומה?

- "זה לא כזה ביג דיל".