לחופש נולדו
חג החירות מזכיר לנו, אומה של נוודים, איך יצאנו לחופשי ממצרים. גם אחרי אלפיים שנה לא מפסיקים בני ישראל לצאת, עכשיו - גם מארצות אחרות. סוזי מילר, ייבגניה דודינה, מסקי שיברו וננסי ברנדס מספרים על יציאת מצרים הפרטית שלהם

ביד חזקה ובזרוע נטויה יצאו בני ישראל את מצרים, הלכו 40 שנה במדבר ודפקו כניסה מרשימה לארץ המובטחת. הם היו 12 שבטים, עם לא מעט סלבריטיז (הכוהנים והלוויים), והמקום הכי נחשב היה אזור ארון הקודש.
למעלה מאלפיים שנה עברו מאז, וכאילו דבר לא השתנה. עם ישראל עדיין ממשיך לעשות כניסות מרשימות, אך הפעם מדובר ב"יציאות מצרים" קטנות ופרטיות יותר, ממקומות אחרים על פני הגלובוס. הברנז'ה המקומית נתברכה גם היא בתוצרת חוץ מודרנית, ולכבוד פסח נביא את סיפוריהם של כמה מהם.

ציונית בלי מרכאות

את סוזי מילר אין צורך להציג לאלה מאיתנו שיומולדתם ה-25 מאחוריהם. "סוזי סורפרייז" קראו לה בסידרת הטלוויזיה בגוני השחור-לבן, והיא גם היתה אחת מ"האחים והאחיות", להקה שהנפיקה לא מעט להיטי עבר ואף זכתה בפסטיבל הזמר האחרון, שנערך ב-1980, עם השיר "פזמון חוזר".
מילר נולדה כדור רביעי בווניס ביץ', לוס אנג'לס, קליפורניה. אבותיה הגיעו מאנגליה מצד אבא ומגרמניה מצד אמא. היא גדלה במשפחה מסורתית, אמה אף היתה חברה קבועה בנשות "הדסה". "בגיל 15 ביקרתי לראשונה בארץ", מספרת מילר. "הגעתי בעקבות אחי לקיבוץ מעיין צבי, ומשם המשכתי ללמוד ספרות אנגלית ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב".

- מה את זוכרת מהשנה הראשונה בארץ?

"הכל קרה כל כך מהר. מהקיבוץ ל'סוזי סורפרייז' וללהקת 'האחים והאחיות', שאליהם הצטרפתי ב-1972. ההצלחה היתה מהירה, אולי בגלל שחיפשו משהו שונה. הרי גם ג'וזי כץ היתה בתקופה שלי. אני זוכרת שכשהגעתי לארץ הייתי מלאת התפעלות כשראיתי את הדגל עם המגן דוד, חיילים וכיפות שלא מפחדים איתן ללכת בגלוי. בכיתי גם כשראיתי את שני בני התאומים בפעם הראשונה במדים".

- המניעים לעלייה היו ציוניים? סבלת מאנטישמיות?

"הייתי היהודייה היחידה בתיכון בו למדתי, והיו אנטישמיות ובורות. עליתי ממניעים ציוניים בלבד, ההורים שלי היו בטוחים שאחרי חודש אני חוזרת. הייתי בסך הכל בת 17, והם היו בטוחים שלא אסתדר. לבסוף הם עצמם קנו דירה בארץ ועלו. שניהם היו ציונים גדולים".

- מה בילדותך השפיע על הדרך המקצועית שלך?

"אני מקליפורניה, חמש דקות מהוליווד, מהעיר שרונלד רייגן השחקן היה ראש העיר שלה. בשנות השישים כל ילד היה צריך לקבל חינוך אמנותי. אצלי בבית אפילו סבתא היתה נגנית פסנתר בסרטים אילמים בתחילת המאה הקודמת, ויש לי גם דוד שחקן בן שמונים. בעיקר היינו חולים על מיוזיקלס אמריקאיים".

- את החינוך שקיבלת המשכת אצל ילדייך?

"כל הילדים שלי קיבלו חינוך מסורתי ציוני, והלכו לבית ספר דתי עם חינוך לשורשי ישראל. זה היה המשך טבעי לדרך שלי. הילדים שלי אוהבים את הארץ ויישארו פה".

- לקחת אותם לבקר בבית אבא?

"כן, הם היו בלוס אנג'לס, וזה חיזק אצלם את האהבה לארץ".

רומניה יוק

העלייה הגדולה ממרכז-מזרח אירופה היתה לאחר מלחמת העולם השנייה, אך פה ושם התרחשו ניסי עלייה קטנים למרות מסך הברזל הקומוניסטי. היו מדינות בהן השלטון היה מושחת ואפשר היה לקנות כרטיס למערב בעזרת שוחד. כזה הוא סיפורו של ננסי ברנדס, שעלה מרומניה בשנת 1975, לאחר שוויתר על תהילה במולדתו תמורת תקווה לעתיד טוב יותר במערב, לאו דווקא בישראל. אבל אחרי שהגיע הנה, אומר ברנדס, "החלטתי שמכאן אני לא הולך".

- מה הניע אותך לעזוב קריירה מצליחה שם?

"רומניה היתה מדינה אנטישמית. אני אישית לא סבלתי מאנטישמיות, אבל לא הייתי עיוור למה שקורה מסביב. לי לא עשו צרות, בגלל שהייתי כוכב רוק. לא עירבבתי מוסיקה עם פוליטיקה, אחרת הייתי האויב מספר אחת של הקומוניזם. אבל לא יכולתי לחיות עם זה בשקט ובגיל 26 עזבתי".

- איך עוזבים ארץ תחת שלטון צ'אושסקו?

"אם היית יהודי והיו לך עשרת אלפים דולר, צ'אושסקו איפשר לך לצאת מרומניה. הגעתי לארץ במטרה ברורה - להיות כאן שבועיים ואז להתחפף למערב אירופה. אבל כמו שאמרתי, אחרי שבועיים הרגשתי שהתאהבתי בארץ, ומאז אני אחד הפטריוטים הגדולים של המדינה".

- מה משך אותך לעסוק במוסיקה?

"כשאתה יהודי בגולה, אתה תמיד צריך להוכיח שאתה דרגה מעל הממוצע, וחינוך מוסיקלי זה חלק מהעניין. הכריחו אותי לנגן, ובגלל זה שנאתי את הפסנתר. רציתי בכלל להיות כדורגלן. בגיל 11, לאחר שהורי התייאשו מהתחלופה הגדולה של המורים לפסנתר, הם הורידו את הלחץ. מאז היתה לי כמיהה לפסנתר, וחזרתי אליו לבד".

- מה אתה זוכר מהשנה הראשונה בארץ?

"לי לא היה מושג שהיהודים מתחלקים לאשכנזים וספרדים. הדבר חרה לי מאוד. חטפתי המון הערות גזעניות, אמרו לי שלא אתחתן עם שוורצע. מה זה שוורצע? היא יהודייה! אולי בגלל זה אשתי הראשונה היתה טריפוליטאית. עשיתי הכל על מנת לחצות את הגשר, וזו אחת הסיבות שנתתי את כל כולי למוסיקה מזרחית, בניגוד למה שהכרתי. יש לי תואר שני במוסיקה סימפונית ותואר במוסיקה בלקנית".

- היית מראה לילדיך את בית אבא ברומניה?

"הורי הגיעו לארץ ב-1980. אבי היה שם חייט ואמא מעצבת אופנה. אין לי שום סנטימנטים למדינה הזאת. מצידי שיגידו לי שמהיום אני לא יכול להיכנס יותר לרומניה, אבל אני רוצה לראות מי יעז להגיד לידי מילה רעה על ישראל".

נשף מסכות

בשנות ה-90 התרחשה העלייה הגדולה של יהודי ברית המועצות לשעבר, שהביאה עימה גם ניחוח של תרבות אחרת, אולי קלאסית יותר. עם ההשתלבות החברתית של העולים, שטרם הושלמה, באה השתלבות תרבותית - לא רק עיתונים, אלא גם תיאטרון והיום אפילו ערוץ טלוויזיה.
יבגנייה דודינה, שחקנית מוערכת, היתה גם היא לפני 12 שנה עולה חדשה, שהגיעה בדיוק חודש לפני מלחמת המפרץ הראשונה. "באנו ישר למסכות הגז, ופשוט ישבנו ושתינו מרוב היסטריה", היא מספרת.
דודינה נולדה במוגילוב שבביילורוס. "סבי היה רב בעיר, ואני באתי ממשפחה יהודית שבה כמעט לא היתה מסורת בבית. למשל, לא היינו עושים ממש סדר פסח. לא נתקלתי באנטישמיות, עד שהגעתי למשחק. למרות שעשיתי אודישן מוצלח, כשנודע לבמאי שאני יהודייה, לא קיבלתי תפקיד".

- איך הגעת למשחק?

"בהתחלה זה היה סתם מתוך סקרנות. נסעתי למוסקווה לבד בגיל 16, כדי לנסות להתקבל לבית הספר למשחק. באודישן הראשון לא התקבלתי לבית הספר. הצגתי שירים, ולא היו לי מונולוגים. חזרתי לביילורוס, למדתי שנה מחשבים והייתי הכי גרועה בכיתה".

- וחזרת למרות הכל... מה אמרו ההורים?

"אני מצדיעה להם. הם לא אהבו את הרעיון, אמרו שזה מקצוע קשה. אבא שלי היה מורה ואמא רופאת ילדים. אבל הם לא עמדו בדרכי, רק אמרו לי שאני לא יודעת למה אני נכנסת".

- היית לוקחת את בתך הקטנה לטיול שורשים?

"לא חושבת, לאו דווקא לביילורוס. לעומת זאת, ניסע למקום ממנו בעלי הגיע, אסטוניה. היום אני לא יודעת אם הייתי עוברת את כל הדרך הזאת לישראל, אם בכלל היה לי אומץ. אולי בגלל שאני כבר אמא לילדה".

מבצע שיברו

בין "מבצע משה" ל"מבצע שלמה" מצאה עצמה מסקי שיברו עולה לישראל מאדיס אבבה, בגיל 16, לבד. "זה היה ב-1985, סיימתי אז תיכון והיה לי ברור שאני בדרך לישראל. היו אז מספר שיטות להעלות יהודים, ושלי היתה שאני מקבלת כביכול מילגה ללימודי מחשב בישראל למשך ארבע שנים. בסופו של דבר באמת למדתי, אבל לא מחשב אלא משחק אצל ניסן נתיב. לפני כן הגעתי לקיבוץ בארות יצחק, בנוהל העלייה המקובל, למדתי באולפן והדרכתי נוער בחיפה".

- מאיזה גיל ידעת שמשחק הוא התחום שלך?

"תמיד ידעתי לאן אני הולכת. אדיס אבבה שופעת תרבות, תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. מגיל צעיר הייתי בלהקות מוסיקה, כמו 'צעירי תל אביב' שלנו. הורי חשבו שזה חיידק שיעבור לי, כי גדלתי במשפחה של שמונה ילדים שלכולם דוקטורט או לפחות תואר שני. אגב, כולם הגיעו לארץ, כולל אמי, שהיתה שם אחות מיילדת מוסמכת, ואבי שנפטר, שהיה רופא".

- יש אנטישמיות באתיופיה?

"אין מדינה שאין בה גזענות ואנטישמיות. היה מתח בין היהודים לנוצרים. למדתי בתיכון מעורב של נוצרים, מוסלמים ויהודים, אבל בשר, למשל, לא אכלתי בבתים של זרים. אמי היתה אסירת ציון, בגלל שעזרה ליהודים לעלות לארץ, וישבה שנתיים בכלא".

- איך חוגגים את הפסח באתיופיה?

"היינו מקבלים חבילת מצות מישראל וחוגגים עם קבוצה שנקראת 'בית ישראל' בבית, בתוך החצר, על מנת שאף אחד לא יראה. לא היינו הולכים לבית הספר מקסימום יום-יומיים, כדי שלא ישימו לב יותר מדי".

- את מתכננת לקחת את הילדים שלך לביקור בבית אבא באתיופיה?

"אקח אותם כשיגדלו. בתי בת שש ובני הקטן בן שלוש. לפולין הם יסעו בטוח, זה הצד השני של המטבע".


פרסום ראשון: ,
לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה לחופש נולדו
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יציאת מצרים פרטית
    סוזי מילר. "ההורים שלי היו בטוחים שאחרי חודש אני חוזרת"
    ננסי ברנדס. "לי לא עשו צרות, בגלל שהייתי כוכב רוק"
    יבגנייה דודינה. "באנו ישר למסכות הגז. שתינו מרוב היסטריה"
    מסקי שיברו. "סיימתי תיכון והיה לי ברור שאני בדרך לישראל"
    7 לילות
    ynet ספיישל