ביקור בעיר העתיקה

נראה לי שכמעט דור חלף מאז שהועברה בתקשורת ההודעה הלירית כי כיכר השוק הומה וכו'. מאז היא מומשה על ידי הישראלים בחריצות ובשקידה כמעט דתית, וחלק מן הפולחן הזה הפך להרגל חילוני - לעשות קניות בעיר העתיקה של ירושלים.
מה שנכנס אל היומיום הישראלי נעקר ממנו ברעם המטענים ובהלמות רגלי החיילים. כמעט מצמרר. והנה, בחזון התעתועים של ארץ ישראל - שחוברים בו כבר דורות של לאומנות חשוכה, פונדמנטליזם דתי עיוור, עלבון חריף ומועך, עצב מוטרף ותקוות משיחיות - החל פרק נוסף: ישראלים חוזרים אל בין החומות. אומנם לא השטפונות של הדור האחרון, אבל זרם קבוע ויציב כבר מניח רגל מעברו המזרחי של שער יפו, ומבלי לרדת אל הכותל או לבית המגורים ברובע היהודים חוזרים אל כיכר השוק. האומנם?
חפזתי גם אנוכי לנער מן האבק את זכרונו של המקום, שלעולם יתקשר אלי עם קונצרטים של חורף וישיבה קפואה להכאיב באולם קר מתחת לעוגב, שצלילי הרנסאנס והבארוק נשרו ממנו אל בין עמודים צוננים. לאנשים שאינם נוצרים ושאינם חדורים תחושות דתיות עמוקות, וגם לכאלה שהמוסיקה זרה לאוזניהם, כנסיותיה של ירושלים עלולות להתגלות כמלכודות קשות. מה שמחכה לכופרים כאלה בתוך כנסיות הוא ריח כבד של קטורת ובעיקר של חלב נרות נשרפים, אפלולית מעיקה, שקט מתחייב מעצם קדושתו של המקום למאמינים, ובדרך כלל לכל זה מתלווה תפאורה המצטיינת בציורים הטראגיים של ישו על הצלב, מעונה, זב דם, פצוע וחבול, לידו ניצבות בוכיות האם הקדושה, בת הלוויה הנאמנה ואחרים, שקשרו את גורלם ואת נכסיהם לעתיד בענותו של האיש מנצרת.
היות שאני שייך לעם אשר בעט בכל אלה ופנה עורף ליהודי המעונה והנצלב, נחסך ממני הצורך להתמודד עם סיפורי הקודש הקשורים לכנסיה ואני יכול להתרפק על מה שכן אהוב עלי, ועל תחושתי המיידית בכנסיית הגואל (Erloser Kirche) הגרמנית שבמוריסטאן, ליד כנסיית הקבר. אני אוהב את צבעה הלבן והנקי, שעומד בניגוד חגיגי לכל הגוון הכללי של העיר העתיקה, שהיא דהויה, בלויה, אבניה חומות או שחורות מזיקנה מופלגת או מהזנחה. הבוהק הנקי של אבניה הלבנות מתאים מאוד לשטח הפתוח והמואר של שוק המוריסטאן, אשר עד לימי האש והדם של השנים האחרונות היה מרכז לבתי קפה ולחנויות צבעוניות ועליזות. והלוואי שיבוא במהרה היום שאפשר יהיה לתארו כך שוב, ובלשון הווה.

היכל למלאכים

השוק בנוי על מה שהיה בית החולים של ההוספיטלרים, מסדר של אבירים צלבנים רשעים במאה ה-12, וזכה לשם הפרסי בימרסטאן, שפירושו בית חולים. זה שובש לשמו היום. בשטח הבימרסטאן הצלבני עמדה כנסיה על שם הבתולה הקדושה, אמו של ישו, סנטה מריה לטינה, ששמה האחר היה גם סנטה מריה גראנדה, כאילו צריך לחזור ולהזכיר שהיא גדולה.... הכסף לבנייתה ניתן, כמו שמקובל עד היום בירושלים, על ידי קהילה מאמינה מחו"ל, של סוחרי העיר אמלפי מאיטליה. שרידים מהכנסיה הזו שולבו בקשת הכניסה לזו החדשה, הלבנה. אפשר אכן לראות, בקשת הבנויה היום, סמלים מגולפים של חודשי השנה ושמותיהם בלטינית, ובעיקר מחוטבות כאן דמויות של אנשים בתנוחות של עבודות שונות המתאימות לחודשי השנה. העיט הגרמני ומגן האבירים המשולבים בעיטורי הקשת הם חדשים. לא להתבלבל.
בהגדרה 'חדשים' אני משתמש כדי לציין את העובדה שכנסיית הגואל נחנכה בשנת 1898 על ידי הקייזר הפרוסי וילהלם השני, אחרי שאת השטח שעליו בנויה הכנסיה נתן לקודמו על הכס, הקייזר פרידריך השלישי, בן-בריתו הסולטן העותומני עבד אלעזיז בשנת 1869, שבע שנים לפני שהתאבד כאשר הודח במהפכה. הגרמני הזה בעצם היה עדיין יורש העצר פרידריך וילהלם, ואת השטח הוא מסר באופן טבעי לקיסר וילהלם הגדול. מסובך קצת אבל אפשרי.
חיבתי הגדולה למקום היא כי במקום להריח בו חלב נרות אפשר מדי שבוע, בחורף, להאזין באולם התפילה לקונצרט של מוסיקה כנסייתית שמימית. רוב המוסיקה חוברה לעוגב, שעל כן העוגב הבנוי בכנסיה הוא משופרא דשופרא, והאקוסטיקה - כמו היכל למלאכים.
והסיבה הנוספת, שהיא נכבדת מאין כמוה, היא מגדל הפעמונים של הכנסיה. נכון, כדי לעלות אל קודקדו יש לשלם סכום פעוט בכניסה אליו, אלא שגם התשלום וגם הטיפוס הארוך וסוחט הנשימה במדרגות הלולייניות ראויים מאין כמותם. הנוף הנפרש מארבע מרפסותיו, הפונות אל ארבע רוחות השמיים, הוא של כל ירושלים על כף היד. חלקים מירושלים גבוהים מן המגדל ונראים כאילו הם גולשים במדרון הצפוף ונדחקים אל חומות העיר, משל הם הסיבה לגיבובה בין החומות, וחלקים אחרים נמוכים ממנו, וכאילו הם גלים שנעים בעדינות - גגות קמורים וצריחוני מסגדים, כיפות זהב וכסף של הר הבית ומגדלי הר הזיתים - אל הגבעות החומות-צחיחות של מדבר יהודה, כדי להתפוגג אל תוך האובך החלבי העולה תמיד מים המלח ובקעת יריחו.
ואזהרה לקראת הסוף: אם תהיו על המגדל כשפעמוני הכנסיה יפעלו, חזקה עליכם שאתם נופחים את נשמותיכם ברעם הנורא של פעמוני הברונזה המתגלגלים. שימו לב!

איך מגיעים

בעיר העתיקה של ירושלים, ברובע הנוצרי. אפשר לבוא אל המגדל מרחוב המוריסטאן היוצא מרחוב הנוצרים, או מחצרה של כנסיית הקבר. עוד בסביבה: כנסיית הקבר; כנסיית יוחנן המטביל היוונית-אורתודוקסית (ברחוב הנוצרים), העתיקה כנראה בכנסיובתיה הפעילות של ירושלים; אתרי החומה באזור שער יפו והמצודה; מוזיאון ירושלים במצודת שער יפו (מגדל דוד בלעז).