על הנכבה

כבכל שנה, מציינים השנה הפלסטינים – כולל אלה שהם אזרחי ישראל – את ה-15 במאי כיום אבל לאומי, מזכרת לאסון ערביי א"י במלחמת 1948. כבני אדם וכיהודים חייבים אנו להיות קשורים לכאבם ולסבלם: מאות אלפי איש, אשה וילד נעקרו מבתיהם – חלקם ברחו, חלקם גורשו.
זוהי טרגדיה אנושית מעבר לממדיה הלאומיים. כל מי שמקווה לשלום ולפיוס בינינו לבין הפלסטינים, אסור לו להיות אטום ליגונם. עם זאת, דווקא על מי שמבקש להיות קשוב לכאבם של הפלסטינים חובה לראות את הדברים בהקשרם הפוליטי והמוסרי הנאות.
אין זה מקרה שהפלסטינים בחרו במושג "נכבה", שמשמעותו "אסון". זהו ביטוי נייטרלי, כאילו מדובר באסון טבע. אך מה שאירע לפלסטינים ב-1948 הוא תוצאה של החלטה פוליטית מצידם. ולהכרעות מדיניות יש תוצאות.
ראוי לומר את הדברים בגלוי וביושר: הפלסטינים המתאבלים ב-15 במאי אינם סבורים כי החלטתם למנוע את ביצוע חלוקת ארץ ישראל היתה החלטה לא נכונה או לא מוסרית. מה שהם מצרים עליו הוא שהם הפסידו במלחמה הזאת, לא שפתחו בה.
אפשר להבין ללבם של הפלסטינים – והערבים בכלל: מבחינתם, ההתיישבות הציונית היא מעשה קולוניאלי, הבא לקרוע מחיק המולדת הערבית אחד ממחוזותיה. קשה לתודעה הערבית לקבל עובדה זו, ולכן התגובה הערבית על הניסיון הציוני להיאחז בארץ היתה מלכתחילה מלחמה טוטאלית – שבה רצח אזרחים נחשב כמכשיר לגיטימי.
לא בגלל הכיבוש של 1967 פנו הפלסטינים לטרור במשמעותו הפשוטה – פגיעה מכוונת באזרחים. זה היה ה"מודוס אופנדי" הפלסטיני ב-1920, ב-1929, ב-9-1936. העניין הוא שכאשר החליטו ערביי א"י – בתמיכת המדינות הערביות – למנוע הקמתה של מדינה יהודית ב-1948, הם יצאו לא רק נגד התנועה הציונית והיישוב, אלא גם נגד הלגיטימיות הבינלאומית. היה זה האו"ם – הגוף היחיד המבטא, אם כי בצורה בלתי מושלמת, לגיטימיות בינלאומית – שקבע כי העם היהודי זכאי למדינה בחלק ממולדתו. היה זה האו"ם, שקיבל את הטיעון הציוני כי מדובר כאן בסכסוך בין שתי תנועות לאומיות, ולכן ראה בפשרה – קרי: חלוקה – את המוצא היחיד ההגון. התנועה הציונית – לא בלי לבטים – קיבלה את עקרון החלוקה. ערביי א"י ומדינות ערב דחו אותה.
כאשר ארבע מדינות ערביות חברות או"ם – מצרים,סוריה, לבנון ועיראק – התגייסו לתמיכה במאבק המזוין של ערביי א"י נגד הקמת המדינה היהודית, הן יצאו למלחמה לא רק נגד היישוב, אלא גם נגד החלטה של האו"ם. אין זה מעלה ואין זה מוריד שלימים גם ישראל לא תמיד הלכה בתלם של האו"ם: החשוב הוא כי בנושא המרכזי ביותר – זכותו של העם היהודי למולדתו בארצו – האו"ם קיבל את הטיעון היהודי ודחה את הטיעון הערבי. מבחינת הלגיטימיות הבינלאומית, מלחמת הערבים בישראל בחטא נולדה.

יצאתם למלחמה - והפסדתם

זו העובדה שעד היום אין הפלסטינים מוכנים לקבל: שמדובר בזכות מול זכות; מבחינתם, ב-1948 כמו גם כיום, מדובר בזכות מול עוול. ומכאן ההתעקשות על זכות השיבה. הטרגי הוא, שתפיסה כזו מונעת מיסודה את הפשרה.
גם הניסיון הפלסטיני להשוות את הנכבה לשואה כרוך באטימות מוסרית עמוקה: יהודי אירופה שנרצחו על-ידי הנאצים לא יצאו למלחמה על גרמניה. ערביי א"י יצאו למלחמה – וכשלו. זה כל ההבדל שבעולם.
עם זאת, יש היבט של ההשוואה לגרמניה שהוא רלוונטי פוליטית ומוסרית: כאשר נוצחה גרמניה, ב-1945, גורשו למעלה מ-10 מיליון גרמנים – אזרחים כולם, נשים וטף, לא רק חברי המפלגה הנאצית – מפולין, צ'כוסולובקיה, הונגריה ויוגוסלביה. זהו מחיר נורא, שמיליוני גרמנים חפים מפשע שילמו על פשעי הנאצים. איש –גם לא גרמניה – תובע היום את "זכות השיבה" למיליונים אלה ולצאצאיהם, לארצות שמהן גורשו ושבהן חיו הם ואבותיהם מאות בשנים.
ממשלה גרמנית שתעלה את "זכות השיבה" של מיליונים אלה כתנאי לשלום עם מדינות מזרח-אירופה, תיתפס – בצדק – כניאו-נאצית, וכמבקשת לשנות את תוצאות מלחמת העולם. זה אכזרי וקשה – אבל כל העולם, כולל כל הקשת הפוליטית הגרמנית, פרט לשוליים זניחים, מקבל זאת.
לכן נאזין בקשב ובאמפתיה לסבלם של הפלסטינים – כמו שכל אדם, גם יהודי, אינו יכול שלא להיות מודע לסבלם של מיליוני הגרמנים שגורשו ממזרח אירופה. ספרו האחרון של גינתר גראס, "הילוך הסרטן", הוא ביטוי נאצל של כאב זה, הבא דווקא מצידו של איש שמאל.
אך עם כל ההכנה לכאבו של הזולת, האמת חייבת להיאמר לשכנינו הפלסטינים: כמו גרמניה ב-1939 יצאתם למלחמה – והפסדתם בה. כמו במקרה הגרמני, המפלה כרוכה בסבל רב. אבל כשם שגרמניה הפנימה את לקחי מלחמת העולם, כך – עם כל הכאב וההבנה – אם מבקשים הפלסטינים שלום, הם חייבים ליטול אחריות מוסרית לתוצאות הכרעתם ב-1948, לצאת למלחמה לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד הלגיטימיות הבינלאומית, שקיבלה את זכות העם היהודי לריבונות.