הרוח נושבת קרירה, את מי נוסיף למדורה?

1. מה המדורות עושות לנו?

הערב, בין המון להבות מיתמרות בשולי הערים ובעיקר היכן שהרשויות ממש לא מרשות להבעיר אש, יעלו על המוקד גם בובות מושקעות פחות או יותר של אויבינו וצוררינו השונים באשר הם. מסורת משונה זו זכורה לי מילדותי, עת נהוג היה להכין לפחות שתי בובות סמרטוטים, עם ראשים ושפמים מאולתרים, אחת של היטלר ואחת של נאצר. אלה הובערו ברוב שמחה ועליצות עוד לפני הקרטושקעס. כיוון שאחד כבר נשרף ממילא (היטלר הורה להבעיר את גופתו אחרי שהתאבד) והשני מת מוות טבעי, מספרים לי שבמדורות רבות נוהגים להכין בובה של ערפאת עם כפיה, ולא רק לשרוף אותה, אלא להוסיף ולברך, לכבוד קדושת החג, "ושככה יישרפו כל הערבים, אמן". אחר כך מהדרים בכיבוי צופי על שרידי הבובה, ומה שמברכים אז, תנחשו בעצמכם.

איך זה קורה שהאש מוציאה מאיתנו לא רק דיצה, גילה ורינה אלא גם יצרים פירומניים אפלים ורצחניים-משהו? איך קורה שליד מדורה אנחנו זונחים את הליכותינו המתורבתות ונהיים, נאמר זאת בלשון עדינה – קצת פרימיטיביים? זו לא בדיוק שאלה בוערת, אני מוכרחה להודות, אלא שהיא מתעוררת ביתר שאת בבוא ל"ג בעומר. התשובה מוכנה בוודאי בידיהם של פסיכולוגים ואנתרופולוגים, שיכולים לדבר על זיכרון קמאי פלוס האפקט המהפנט של הלהבה. מכל מקום, אפשר להסכים כי מדורה היא לא אתר מתאים לפיתוח חשיבה הומניסטית בוגרת ונאורה. ואם צריך להתנחם במשהו, הרי זה לא קורה רק אצלנו. בעירה של אויבים וצוררים היא נשק סימבולי מקובל בעולם הערבי, ובמיוחד בהפגנות ראווה בשטחים, שם נהוג להעלות על המוקד את נשיא ארצות הברית המכהן וגם את ראש הממשלה של ישראל, אם הוא במקרה איש הליכוד. אז לכבוד ל"ג בעומר שלוחה ברכה קטנה מכאן: שכל המדורות יהיו יזומות, מאורגנות ורק שמחות - ושכו-לם, מצדנו ומצדם, יעדיפו לחרוך מרשמלו. אמן. (אריאנה מלמד)

2. מה אפשר ללמוד מ"המטריקס"?

הנה, כבר אפשר ללמוד משהו מ"המטריקס" (או בשמו החדש: 93.3 מיליון דולר). יוצריו הנבונים של הסרט - שסך הכנסותיו בסוף השבוע הראשון לצאתו כבר שברו שיא, לפחות בכל הנוגע לסרט שמוגבל בצפייה וזוכה לדירוג המקולל 'R' - יודעים גם יודעים שהעולם הוא קטן ומונח בכף ידם, וקמפיין עולמי הוא משהו שעובד. ובעצם, עולם הוא משהו שעובד. כמו אין הבדל בין חייו של ניאו מלוכסן המבט לחיינו שלנו באו שוב האחים וושובסקי להגיד לכולנו שיש פה בעצם כפר או קיבוץ, והלכו וייחצנו את סרטם המפותל לכולם. באותו זמן. באותו מקום. ברשת. כי בעולם החדש - שלנו לא שלהם - כבר מזמן אין סדר והכל ידוע ונגיש, וכבר אי אפשר למדר, לסגור ולצוות, כמו אלוהים בשעתו: עכשיו תוציאו באוסטרליה, ועכשיו בהולנד, ועוד מעט בקפריסין, ונו, תנו גם לישראל חצי טריילר. כבר אי אפשר לתת לנו סחורה של מאי ביוני. יש לנו כבוד. יש לנו קאזה.

ולא בטוח שצריך סרט כמו "המטריקס", שמדבר על אותה ארץ מדומיינת, כדי שנרגיש שכולנו שבויים באותו עולם, ועל-מנת שנזכה לראות את סרטי הקיץ ביחד-עם-כולם, כמו מדובר היה בהקרנה בחדר-אוכל: גם "אמריקן פאי 3" (בשביל העם, בשביל העם), שיוצא בארץ כחודש אחרי צאתו בעולם האמיתי, "טומב ריידר 2", "שליחות קטלנית 3" ובטח ש"אקס-מן 2", שכבר כעסנו עליו פה בזמנו, שמגיעים אלינו חבוטים ומשומשים, יכולים היו להיות שלנו, מבלי שנידרש להוריד אותם מפה או משם. ואפילו "לא רק בלונדינית 2" (כן, כן), שיוצא בארץ כחודש לאחר צאתו בארה"ב, יכול היה כמו כלום ליהנות מפירותיו של מערך יחסי ציבור דומה, לעורר עניין בזמן אמת ולבוא אלינו טרי וחם. כי גם ריס ויתרספון שייכת לכולנו באותה מידה, ורצוי באותו תאריך. (שחר מגן)

3. היורוליג כבר לא מעניין?

לעתים נדמה שככל שישנם יותר ערוצי טלוויזיה, כך יש פחות ופחות מה לראות. דוגמה טובה לכך היתה בשבוע שעבר, כאשר בספרד נערך גמר היורוליג, משחק הכדורסל החשוב ביותר בעונה האירופית. חובבי הכדורסל בישראל לא זכו לצפות בו, שהרי בהיעדרה של מכבי תל אביב, את מי זה מעניין?

ובן, ישנם רבבות חובבי ספורט שהיו שמחים לצפות בהמשך מעלליו של דיאן בודירוגה, השחקן מספר 1 ביבשת. אבל ערוץ 10 לא טרח לשדר את המשחק, ערוץ הספורט (החינמי ואחיו שבתשלום) לא רכשו את הזכויות, וכך נותרו חובבי המשחק כשאפילו לא חצי תאוותם בידם.

ערוצי הטלוויזיה הרלוונטים אולי חסכו כמה גרושים, אבל את הפגיעה התדמיתית שזה הסב להם בקרב כמה רבבות מכורים, הם יתקשו למחוק. בפעם הבאה שהם יבכו על מצבם הקשה, או ידרשו הקלות מהממשלה, אני באופן אישי ארגיש אליהם הרבה פחות סימפטיה. (גבע קרא עוז)

4. מי עושה שלום בין הזכייניות?

הללויה. ערוץ 2 מנצל סוף סוף את כוחו השידורי הגדול למען רווחת הקהילה, למען היטיב עם הצופים, למען מטרה נעלה: שידורה של טלנובלה יומית מדי ערב ברבע לשמונה. במיוחד לצורך הקדוש הזה הסכימו הממונים והמפקחים על הערוץ לאפשר לשלוש הזכייניות לשתף פעולה וליצור רצועת שידור משותפת - מדי יום - עניין העומד בניגוד בסיסי להגדרות הערוץ והדרישות ממנו. במיוחד לכבוד זה הוחלט להוריד את תוכניתו היומית של גבי גזית.

כי ככה זה: כשהמטרה חשובה מספיק, אפשר להזיז הרים. אפשר לשנות דברים. אפשר לאחד כוחות. אפשר לזוז קדימה כאיש אחד. והמטרה חשובה, חשובה מאוד: טלנובלה יומית בערוץ 2 בשלושת-רבעי השעה שלפני מהדורת החדשות המרכזית יכולה להרים רייטינג של אפילו למעלה מ- 20 אחוז, להזרים למהדורה קהל חדש של בני 15 שאינו מגיע אליה בדרך הטבע, ולאפשר תעסוקה משמעותית וקבועה בערוץ למירי בוהדנה. ואם אלו לא מטרות הראויות לאיחוד שלוש הזכייניות, אין לנו מושג מה כן. (צחי לוי)

5. לא נמאס לחקות את טוקר?

חיקוי זה דבר נורא מצחיק, נורא ממכר ואחרי זמן מה – נורא מעצבן. מיקי גבע פרש בשיא עם "אני יכול לנסות" שלו, טוביה צפיר עוד מסוגל להפציע עם "שמעון פרס" הנצחי שלו ונציגות אסכולת אסנת וישיניסקי עוד יעשו את ריטה בכל הזדמנות. כולם גיבורי תרבות או תת תרבות, במידה זו או אחרת, הראויים לחיקוי. לאחרונה התקבע אייקון חיקויים חדש-ישן, שבקע אל המחוזות הקומיים עוד בימי החמישייה הקאמרית, הרי זהו יואב טוקר, הכתב הנצחי נוטף הפריזאיות עם כובע האסקימוסים לראשו.

בהתחלה זה היה קורע, אחר כך זה היה חביב, עתה, אחרי שהטרנד התאדה לתוך החירייה ההיסטורית של החיקויים, פתאום ניתן לשמוע ברדיו פרסומת ביזארית למכונית אירופית נוצצת, ומי מפרסם את זה? נכון, יואב טוקר, זאת אומרת לא טוקר האייקון, אלא חקיין. משום מה הוחלט כי קולו של יואב טוקר משדר אמינות מסוימת, קולו מוכר מכוניות. מישהו צריך להזכיר לחברת המכוניות כי יואב טוקר כבר מה זה פאסה קומפוזה. (עמיחי שלו)