באחד העיתונים התפרסמה לפני כמה ימים ידיעה כי בצרפת אסרו על השימוש במונח האמריקני "אימייל" והחליפו אותו במילה צרפתית הולמת. לא מתביישים, הצרפתים, להילחם את מלחמת ההישרדות התרבותית שלהם דרך דחייה רשמית ועל-פי חוק של מושגים ומוצרים באנגלית. קראתי את הידיעה וחשבתי: הלוואי עלינו.
כמה שעות אחר-כך סיפרה לי בחורה צעירה שהיא נמנעת מלקנות את מעדני החלב של יופלה מפני שהפרסומת שלהם דוברת אנגלית. ולא, היא אינה קרובת משפחה של אבשלום קור, היא אפילו לא מורה ללשון, סתם אחת שאיכפת לה משפה ותרבות. אני מודה שקצת התרגשתי.
בישיבה של מועצת הרשות השנייה דנו במדרון החלקלק של חדירת השפה הזרה לפרסומות. לאחרונה החלו פרסומות לפיצה לדבר איטלקית, ופרסומות אחרות, כדי להתחנף לקהל צופי המורדים, התחילו לדבר ספרדית. אם לא נתעשת, אמרו הרגולטורים, נחושים מתמיד, קשה יהיה למצוא מילה עברית אחת לרפואה בפרסומות.
כמובן שאיש לא מנסה לטעון שהפיחות בשפה העברית התחיל בפרסומות. הפרסומות רק משקפות את המציאות, שהתחילה כבר מזמן לדבר לשיר ולמכור כל דבר באנגלית. רק לאחרונה הבנתי שהחנות שבה קניתי מכנסיים לבני, שאת שמה אני מתקשה לזכור רק מפני שהוא בנוי מראשי תיבות באנגלית שלא מתחברים לי לשום דבר הגיוני, נקראה פעם בפועל הכה תנכ"י: "משביר". כשהייתי קטנה שאלתי את אבא שלי מה זה משביר, ובתור תשובה הוא בחר לספר לי על בני יעקב שירדו "לשבור שבר" במצרים ועל יוסף אחיהם, שהוא "המשביר לכל עם הארץ". מה תשאל אותי הבת שלי? מה זה היפרנטו?
שמות של חנויות ומוצרים לא רק משקפים מציאות אלא גם יוצרים אותה. כמוהן גם הפרסומות. האם יש דרך לחסום מציאות שנוצרת? תלוי אם באמת רוצים. לשם כך צריך למישהו יהיה איכפת מהעניין, שמישהו יהיה מוכן להילחם נגד הכחדת תרבותו ושפתו. בינתיים זהו עוד תפקיד כפוי טובה של משוגעים לדבר, או של רגולטורים שמונו על-ידי הציבור בדיוק לשם כך – להפעיל מול כוח הממון והאופנות המתחלפות את השיקול התרבותי ארוך הטווח.
לסיום, הרשו לי לחלץ בפינצטה (איך אומרים את זה בעברית?) ממצא אופטימי החבוי בתוך פרטיו של סיפור אופטימי פחות. אני מבקשת להתבונן לרגע בסיפור מסעה של ויקי כנפו, לא מהזווית הכלכלית-חברתית, אלא מזווית של תרבות ושפה. מזווית זו, ובלי קשר לשאלה אם צודקת ויקי כנפו במחאתה, הרי שהמעשה שאותו בחרה לעשות הוא מעשה שמעוצב על-פי דגם עברי מקורי: ויקי עלתה ברגל לירושלים ממקום מגוריה הרחוק שבמצפה רמון, יצאה לצעדה רגלית, למקום שבו חשבה או קיוותה כי מישהו יקשיב לה.
מושג ה"עלייה לרגל" הקדום, על שלל משמעויותיו, מכיל גם את הרעיון שאדם שיש לו טענה או שאלה עולה לירושלים כדי לשטוח אותה בפני ההנהגה המשפטית, המדינית או הדתית. ל"אבן הטוען" הירושלמית עלו לרגל כדי ל"טעון" - לחפש ולמצוא אבדות. ללשכת הסנהדרין באו עם שאלות מסוגים שונים, וכן הלאה. בימים שבהם עשייה ואמירה תרבותית בעברית היא כה נדירה, ראוי להאיר את צעדה של ויקי כנפו גם באור הזה, ולהתפלל איתה שתמצא את שאיבדה, וגם אנחנו.
