אתה, האופנוען שהיה לי...
לפני הרבה שנים רכבתי על אופנועים, זאת אומרת, חיממתי מושב אחורי בשלל נסיעות מהנות. ואני בטוחה שאתם רוצים לדעת מה אני חושבת...
זוגיות
אתם יכולים לתאר לעצמכם שחיינו התנהלו במישרין, אם כי בשני מסלולים מקבילים. מהסוג שלא ממש פוגש האחד את השני לעולם. ולמרות שלא היו מריבות תכופות, זמן הפנאי הושקע בכיוונים מאד מסוימים. את שעות הערב-אחרי-העבודה במהלך השבוע למשל, בילינו תוך ניסיונות עקר תיאורטיים לפתרון בעיות טכניות מורכבות. כמו איזה גלגל שיניים עדיף לשים במקום המקורי. בסופי השבוע לעומת זאת, השקענו בזוגיות באופן מודע יותר. לא הזוגיות שלי ושלו כמובן, אלא זו שלו ושל האופנוע.
וכך, בעוד שאר האנושות עסוקה בפעילות שבת שגרתית, כמו בתי קפה בבוקר, התכרבלות ועיתונים בצהרים, קצת חוף ים בשעות הערב המוקדמות, אנחנו פירקנו אופנוע. ולא סתם עשינו את זה. כי יום קודם לכן הוא שמע "תקתוק-שלא-מוצא-חן-בעיני". אז בילינו בלפרק ולהרכיב, המון בילינו כך. אני הפכתי מומחית בפירוק מערכת יחסים, הוא הפך מאסטר בהרכבת אופנוע מחדש. וזה רק כהכנה לקראת המפגש המסורתי של שבת בצהרים, הכינוס השבועי של "מועצת גדולי בוכנה", והשאלה המקורית – "למי יש מנוע יותר גדול".
אבל שלא תחשבו שהיה משעמם. כי היו גם נסיעות לרוב, ארוכות ונורא מעניינות. למשל נסיעות מחוץ לעיר, שהציגו שיעור מעניין בגיאוגרפיה. ומכיוון שלא כולכם רכבתם אי פעם, אני יכולה להסביר. אתם מבינים, כשאתה על אופנוע, זה לא משנה לאן נוסעים, דרומה או צפונה, קרוב לבית או רחוק. תמיד, וזה חוק, תמיד עוברת הדרך בסיבובים של סדום-ערד. נוסעים מתל אביב לערב מהנה עם המשפחה בנתניה? צריך לצאת שלוש שעות קודם, כי עוברים בערד. קובעים להיפגש בגינה של איציק בעמק יזרעאל בשביל ברביקיו? עוברים בסדום.
קרובים
הכיף האמיתי רק החל כשהגענו. שהרי עובדה ידועה לכולכם אני מקווה, כי בסוף כל ירידה יש עליה. נכון שבסיבובים של סדום-ערד זו אותה עליה, אבל זה הרעיון. שעות-על-גבי-שעות ירדנו ועלינו וירדנו ועלינו ואז תפסנו מנוחה קצרה בערד, לפני הרכיבה הביתה. ברור לכם הרי שכדי להמשיך הביתה, היינו חייבים לרדת ואז לעלות. אתם מכירים דרך אחרת?
ואלה היו רגעי הקרבה הגדולים והטובים ביותר שלנו - שלי ושל הכביש. וברגעי שיא, ממש לפני שאי אפשר יותר, בשלב בו האף שלי נע במהירות עצומה ובמרחק שני סנטימטרים מהאספלט, עברה לי בראש המחשבה שכדאי אולי לאסור על אינטימיות שכזו בחוק. ולשלול לבן זוגי החביב את הרשיון לאלתר.
והיו הפסקות התדלוק, בהן ביליתי בניסיונות לחזור ולצעוד כבן אדם מפותח, ולוותר על מיצג התנודות המביש הזה, מצד לצד. בזמן הזה, בעוד אני מהדסת באיטיות ומביטה בעצב במתדלקים שלא צריכים לסבול עד תל אביב, בילו ידידיי הרוכבים בשיחה אינטליגנטית עד אימה, שנשמעה ככה: "אחי, סגרתי 320", "תשבע", "נשבע" "עזוב אותך" "מתערבים?".
בעניין המהירות חובה לציין כי הנסיעות באמת תמיד חלפו ביעף. כל-כך מהר, עד שהיו רגעים בהם השתכנעתי שעוד שני קמ"ש בספידומטר, ואנחנו מתחילים לחזור אחורה בזמן. אלא שלמרבה הפלא (שלי, לא של חברי הכועס), התגליתי כגורם מעכב. איתי אף אחד לא "סגר" כלום, בקושי עבור איתי מהירות מינימום לצורך קבלה לחבורה. אתם מבינים, אי שם באזורים כפולים מהמהירות המותרת, היה מכריע את האופנוע רעד בלתי-נשלט, שמקורו לא התגלה מעולם. וברכיי הרועדות מכחישות כל קשר.
הוראות
אף פעם לא הבנתי אותם, את החבורה. לא הבנתי ממה הם נהנים, ולא הבנתי למה צריך לתקן כל דבר לבד. ובמיוחד לא הבנתי למה אני חייבת לשמוח כשקיבלתי ליום הולדת קסדה, ובכלל, מה לעזאזל אני עושה שם. ולא הצלחתי להבין גם לאחר שעברתי סידרת חינוך מיוחד בכפייה.
זו כללה שלוש הוראות קצרות, שכל רוכבת מתחילה חייבת לשנן ולהפנים. 1. "תירגעי". האמת, בהיותי אישה (והיסטרית בעיני כל גברבר) נתפסה הוראה זו כטובה לכל מצב. רגוע זה טוב. מקבלת. 2. "תשתלבי עם האופנוע". זו הוראה הרבה יותר קשה. אחרי הכל, יש למישהו מושג אמיתי למה הכוונה? וכשהתלוננתי שהמהירות מאיימת להפריד את ראשי מגופי לעד, קיבלתי את הנחיה 3. "תורידי את הראש מטה". אני חוסכת מכם את תשובתי להוראה האחרונה.
ולמה כל זה צריך לעניין אתכם? כי בזמן האחרון יש כאן המון רעש סביב אופנועים. אופנוענים כותבים, נהגים מגיבים, מדריכים מסבירים, חדשות וצעקות והשמצות. בקיצור, עסק שהפך קצת זכרי מדי לטעמי. ואני מתארת לעצמי שעכשיו, אחרי שקראתם, אתם גם מבינים למה....
