בשנת 1944 פרסמה מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט ילקוט שמות מפורט ובו כל האתרים שבהם נמצאו עתיקות בגבולות ארצנו. אחד השמות הוא ח'רבת א-נועיילה, שפירושו חורבת הפרסה הקטנה. שם נחמד לכל הדעות, ובהעדר מוחלט של אוכלוסיה יודעת ספר בסביבה לא נותר אלא להמציא מעשייה בלתי מחייבת על סנדלר או מפרזל, על שניים-שלושה שדים ביער ועל בתולה תמימה - והמרקחת מוכנה.
במקום זה, החליט מישהו ששם המקום הוא דווקא דנעילה, ומאחר שלשם הזה אין שום פירוש, לא בערבית ולא בעברית, נותרנו נטולי מעשייה ועם חורבה אשר מזה כ-600 שנה היא נחבאת בצל יערות הגליל המערבי וכ-40 שנה נושאת שם מביך למדי.
את מקומה של החורבה הכרתי בעבר בטיולי החטטנות שלי, שרישומם נותר בפנקסי הישנים. וכה כתוב שם: "לא רחוק מגרנות הגליל וקרוב למה שמתפתח להיות חניון למטיילים במעלה נחל שרך... גלי אבנים ושרידי חורבות בתוך סבך של חורש ים תיכוני צפוף. שווה בדיקה טובה יותר".
מעולם לא בדקתי "טוב יותר". את זה עשו ארכיאולוגים מומחים לדבר, ואני המשכתי לזחול בסבך במקומות אחרים ולרשום הערות בפנקסי.
והנה, לפני זמן קצר נודעה דנעילה זו בשער בת רבים. את חניון המטיילים בנחל שרך הכשירה 'רשות הטבע והגנים' זה
מכבר. שמו בו שולחנות ופחי אשפה ואף אנדרטה לנופלים במערכות ישראל מבני האזור הציבו כאן. שלטים קטנים מפנים את המגיעים למקום בכה ובכה, ובין אלה מופיע גם השם 'חורבת דנעילה', וחץ זעיר מכוון אליה. גלי האבנים העבשים נותרו במקומם, אלא שסבך החורש הצפוף והקוצני דולל ושבילים הוכשרו בו. כך אפשר לראות שדנעילה היתה ישוב של ממש, מאלה שהחורש הסתער עליהם להעלימם מעין השמש ולקברם בסבך ירק וקוצים.
הכי מרשימים הם בתי הבד
היום, אחרי לימוד ומחקר, יודעים שאת חייה התחילה דנעילה כחווה חקלאית שגרו בה רק משפחות ספורות, אלא שעם גאות האוכלוסיה בכל ארץ הקודש וחילת סוריה - דווקא בימי רומי הרשעה ויורשתה, היא ביזנטיון הרשעה שבעתיים - גדל גם הישוב הקטן הזה והפך מ'מצפה' גלילי לישוב קהילתי של ממש, ובימים שחז"לינו טרחו בהתקנת המשנה והתלמוד ישבו כאן עשרות משפחות של חקלאים, בנו בתים נאים, מדדו רחובות וסימטאות, חפרו בורות מים לרוב לאגור את מי הגשמים. אך מרשימים מכל שרידי העבר הפזורים בחורבה הגדולה הזו הם בתי הבד שלה.
ידוע שהגליל מניב זיתי שמן לרוב. אף קדמונינו התבטאו יותר מפעם על הברכה הגדולה שראו תושבי הגליל ביבולי זיתיהם ובתנובת שמנם. אין הסבר של ממש לאן הלכו כל זיתי הכפר הזה, שחדל מלהתקיים רק לפני כ-400 שנה, כי על כן זיתים שניטשים אינם מתים בזמן קצר, ובדרך כלל הם מופיעים היום כענקים זקנים בין שרידי טראסות האבן הנטושות, ואפילו כעצים בתוך סבך החורש שהקיף אותם עם הדורות הנוקפים. ופה? פה אין אפילו אחד מן ימים עברו.
ובכל זאת, אי אפשר להתכחש ל'שכונת' בתי הבד הזו, שכמותה הכרתי רק בליפתא אשר במבואות ירושלים, בטרם נאנסה ליהרס ובתי הבד שלה נחמסו ומצאו דרכם לגינות פרטיות של גנבים ורשעים מבני עמנו. אלו חשופים כאן לתפארת, על אגני האבן והערבות הענקיות שלהם, על עיגולי הים והממל, אבני הבתולה ובורות הקליטה לשמן הנאצר מתוך רסק הזיתים השחור. הייתכן שהכפר הזה נתן "שירותי בית בד" לחוות חקלאיות בסביבה, או אפילו לכפרים אחרים? אולי.
ואגב, כדאי גם לזכור שהעבר פה משותף לנו ולאחרים, שעל כן המקום הוא 'גליל הגויים' - שמו המלא והנכון של הגליל - ויושבי האזור אז היו ברובם נוצרים. ברוב ישובי האזור אז נותרו גם כנסיות ופסיפסי כנסיות, ללמדנו שלא רק בני ברית חלקו את חייהם עם הגליל היפה הזה, וכפי הנראה יהודים ראשונים שממש הפכו את המקום ליהודי הם מתיישבי הקיבוצים חניתה, אילון ואחרים, וביניהם לבין בני שבט אשר העתיק מפרידים כמיליון ימים, שהם כ-2,700 שנה.
איך מגיעים
במפת הטיולים וסימון השבילים של הגליל העליון (מס' 2), סמוך לחניון המטיילים של נחל שרך. מסומן ומשולט מול גרנות הגליל, על כביש 899.
עוד בסביבה: נחל שרך; מערת קשת; מעיינות נחל בצת (כרכראע); חניתה; אכזיב; ראש הנקרה.
טריוויה
זה סיפור של פרוטקציה, אולי אפילו יותר מזה. בימיו של שר אחד שבינתיים קודם בתפקידיו ניתן אישור לשניים או שלושה בני מיעוטים, שהיו חלק ממערכת הביטחון ועזבוה משום שהגיע זמנם, להקים מסעדה בשמורת הטבע של נחל שרך, ביער הנהדר של הגליל המערבי ובשולי אתר העתיקות דנעילה. ה'חברים' הקימו מסעדה למופת: בית מידות מאבן, מטבח, בית שירותים, מדרגות, קומות, מרפסות. הם אף זכו לאישורים להביא קו חשמל אל תוך ה'פרוייקט', וכך עשו.
פקחי רשות הטבע והגנים נרדמו בשמירה והכל היה יכול להיעלם באבק חוסר העניין הציבורי. אלא ש'ברשות' קמו ועצרו את השלמת הבנייה - מעשה של אומץ רב, בהתחשב בנפשות הפועלות - ואף פיטרו את הפקח הסורר. המצב הוא שבשמורה הזו תקוע עכשיו פיל לבן: מסעדה על סף גמירה שמופעל נגדה איסור הפעלה ועיכוב המשך בנייה, וזהו.
נראה עכשיו את האמיצים מ'רשות הטבע והגנים' הולכים הלאה עם האומץ והורסים כחוק את הפיל הלבן. ושיילכו בעליו ויתלוננו בירושלים. נראה אותם.
ואגב, אם טעות בידי, ושום פיגורה פוליטית לא נתנה את האישור, אלא סתם כך הלכו בוגרי מערכת הביטחון ובנו אשר בנו, ואף אחד, אבל ממש אף אחד, לא סייע להם, אז אני מתנצל כאן מעל דפי העיתון בכריעה על ארבע ובשכיבה על הגב תוך פרפור חסר אוויר ונשימה.
