התקווה
נא להכיר: קוראים לו אלי חן, והוא עשוי להיות הרוכב הישראלי הראשון שיתחרה באליפות העולם. בינתיים הוא מנצח בישראל - סליחה, ביוון
אלי חן, אחד מחברי קבוצת המירוצים IRT, היה מהפייבוריטים לנצח בכל אחד משלושת מקצי אליפות ישראל לאופנועי כביש. ראשית, מכיוון שהוא בעל ניסיון רב, גדול משמעותית ממרבית המשתתפים באליפות. אלה מעולם לא לקחו חלק במירוץ רשמי, על מסלול מסודר, בפני קהל ונציגי תקשורת שהוזמנו על-ידי המארגנים לסקר את האירוע ההיסטורי, ובעיקר מכשיר מדידת זמנים וחוקי מירוץ נוקשים. אלי עשה זאת פעמים רבות בעבר.
מעבר לכך, אלי הוא מעין בן-בית על מסלול המירוץ המצוין של העיר סרס (Serres). שם מעבירים חברי IRT את קורסי הרכיבה, שם הם מתאמנים, ושם יש להם "שעות מסלול" רבות וחשובות. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שאלי חן פשוט רוכב מצוין. נראה טוב על האופנוע, מציג רכיבה "חלקה" וכמעט נטולת טעויות, כולל קווי התקדמות נכונים ממרבית המשתתפים במירוץ.
אבל, לאלי חן היו שתי בעיות. לראשונה מהשתיים קראו אופנוע. כי אלי חן רכב באליפות על הונדה CBR600RR מקורי, ללא שום שינויים או התאמות. מפלט הוחלף, בולם אחורי הוחלף, וזהו. מה שאפשר לו לעשות שימוש ב-100 כ"ס בגלגל האחורי, פחות או יותר. ומכיוון שהתחרה במקצה משותף לאופנועי 1,000 סמ"ק, סבל חן מהספק מרבי נמוך ב-40% לפחות מרוכבים אחדים, המהירים שבהם.
טיפוס עקבי
וזו לא הייתה הבעיה היחידה. כי אלי, רוכב מעולה כאמור, פשוט לא יודע לזנק. אנחנו לא מדברים על היסוס מסוים בשחרור מצמד וסחיטת מצערת. גם לא על גלגל קדמי באוויר וגלגל אחורי מסתחרר. אנחנו מתכוונים לעקביות מעוררת פליאה בזינוק איטי מאד.
כזה שהציב אותו בכל פעם במקום החמישי עד שמיני לקראת הפנייה הראשונה, מביט בגבם המתרחק של אופנועים חזקים ורוכבים סופר-מהירים כמו למשל האחים דני ודורון עידן על הסוזוקי GSXR1000. וזה כאשר הוא מזנק מהעמדה הבכירה, לאחר שקבע את ההקפה המהירה מכולם.
ואז צריך להתחיל ולהלחם, ולהיות מעורבים בקרבות של אחרים, ולראות את המוביל "בורח" לפנים, עם מסלול נקי לחלוטין מהפרעות. שלא להזכיר את תחושת התסכול המרגיזה, בכל פעם מחדש. "אני יודע שזה דפוק אצלי, וזה מעצבן אותי בכל פעם מחדש. אני גם יודע שאין ברירה אלא לשפר את זה מייד, כי ככה אי אפשר להתחרות ברמות הגבוהות" אומר לי אלי. למה הכוונה ב"גבוהות"? אליפות העולם באופנועי סופר-ספורט, החל מהעונה הבאה...
אבל בינתיים, אלי שוב קובע את ההקפה המהירה ביותר, ומזנק מהעמדה הבכירה. כמו רוכב מירוץ מקצועי, זמן ההמתנה לקראת הזינוק מנוצל על-ידי חן לריכוז מקסימלי. הוא מרכין את ראשו מטה, אינו מדבר עם הסביבה, מדמיין לעצמו את קווי המסלול הנכונים, שומר על פוקוס.
ואז יוצאת החבורה להקפת חימום, חוזרת אל קו הזינוק. עוד מספר שניות, מנועים עולים לסל"ד גבוה, האדמה רועדת תודות למנועי הדוקאטים שמשתתפים באליפות - 999 עם ירון זלינגר, 748 מקצועי בידיו של סהר צביק - והנה הם יוצאים לדרך.
זאת אומרת, חלקם יוצאים לדרך במהירות אדירה, מטפסים תוך שניות ספורות למהירות באזור ה-200 קמ"ש. חלקם יוצאים לדרך קצת יותר לאט, ויש את אלי. הרוכב המהיר מכולם מדדה לו באיטיות מרגיזה כמעט מהמקום, צובר בקושי מהירות, ומקלל עצמו כנראה פעם נוספת.
ואז זה מתחיל
קל מאד לזהות את אלי על האופנוע. הוא אמנם לא גבוה במיוחד, אך גופו רחב מאד, לא אופייני לרוכבי מירוץ, המודעים למשמעות כל קילוגרם עודף. ואלי? מה כבר יכול לעשות בחור שנולד מבנה גוף שנראה כמתאים יותר להיאבקות בסגנון רומי? "להתחבר" לאופנוע בכוח.
להיצמד אליו כאילו היה חלק אינטגרלי של גוף האדם, כזה שמופעל על-ידי מנוע שצווח ב-14,000 סל"ד ונעזר בשישה הילוכים. היתרון הוא כמובן שמרכז הכובד של הכלי, זה המשפיע על התנהגותו, "סובל" כמה שפחות מהאיש הנוהג בו, ומסוגל למשל לפנות מהר יותר, הדוק יותר.
"את סגנון 'חיבוק האופנוע' למדתי מהטלוויזיה. ישבתי והתבוננתי היטב במירוצים, בחנתי את התנוחות של הרוכבים המובילים, ויצאתי החוצה לתרגל ולחקות אותם" הוא אומר. "ויש סיבה נוספת שגורמת לי להיראות כך. בניגוד לרוכבים רבים, אני מעדיף תנוחה קדמית, בה אני מרגיש הכי טוב את הגלגל הקדמי, המזלג, תגובות השלדה. אחרים מעדיפים להרגיש את הגלגל האחורי דווקא, שמעניק להם יותר ביטחון. אני עושה בדיוק את ההפך".
והוא עושה את זה טוב. חבורת הרוכבים המהירה שלפניו פותחת פער של כמעט ארבע שניות לאחר הקפה אחת בלבד. זמן אדיר במונחי מירוץ קצר יחסית, של 16-17 הקפות על מסלול לא-ארוך. ואם שכחתם, בשלב זה ממוקמים לפניו רוכבים מהירים, על אופנועים מאד-מאד מהירים. בישורת הארוכה של סרס, בה מגיעים המתחרים למהירות של קרו ל-260 קמ"ש, אין לאלי הרבה סיכוי. לעומת זאת, בפניות הוא חוגג.
והסיבה לכך שלאחר מספר הקפות הוא "יושב" על זנבו של המוביל, פשוטה למדי. הוא בולם מאוחר יותר, קו הפנייה שלו הדוק ולכן קצר יותר, ובנוסף הוא מאיץ מכל סיבוב מוקדם יותר. אלי מסתדר טוב יותר עם סמנים אחוריים (רוכבים שמפגרים בהקפה), נראה כבעל סבלנות יוצאת דופן כאשר הוא ממתין לטעויות של רוכבים שלפניו, ובכל מקרה, נראה כמסוגל לעקוף כל דבר שזז. גם כאשר מדובר באופנוע עם אותו משקל, אבל תוספת של עשרות אחוזים בכוח המנוע.
ככה זה נגמר
את המקצה הראשון הוא אכן מסיים ראשון, לאחר 23 דקות, 25 שניות ו-727 אלפיות השנייה. הפער בינו לבין דני עידן במקום השני, לאחר קרב עז ומותח שנמשך מספר הקפות, עומד על פחות משלוש עשיריות השנייה. דני אגב, מסיים ראשון בקטגוריית אופנועי ה-1,000 סמ"ק, לפני אחיו דורון עם אופנוע דומה, ירון זלינגר עם דואקטי 999 ויוסי הררי עם סוזוקי R1000 נוסף. השלושה האלה אגב, חלפו על-פני קו הסיום בהפרש של כשתיים וחצי שניות.
וזו הייתה רק המנה הראשונה. המירוץ השני שתוכנן לאותו יום (שבת) נדחה עקב ענני גשם מאיימים. וכך תוכננו שני המקצים הבאים ליום הנועל את האליפות. אלא שהמירוץ עצמו הוא רק חלק אחד מאירוע מאד יוצא דופן. על השאר תקראו מחר.
מומלצים
