שרון: "יכולנו להציל את החיילים במעוזים"
בפעם הראשונה מאז נחשפו ב"ידיעות אחרונות" הקלטות הסודיות של מלחמת יום-כיפור, מתייחס ראש הממשלה שרון – שהיה מפקד אוגדה בסיני לימים הנוראים ההם: גולדה לא הבינה בביטחון, במטכ"ל טעו בהערכת המצב, בפיקוד דרום לא טרחו לבוא לחזית; "זה יכול היה להיגמר אחרת", אומר שרון לביטאון ארגון נכי צה"ל
לקראת יום השנה ה-30 לפרוץ מלחמת יום הכיפורים, העניק ראש הממשלה, אריאל שרון, ראיון ל"הלוחם", ביטאונו של אירגון נכי צה"ל. בראיון תוקף שרון את ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, את מטכ"ל המלחמה וקובע בעניין החיילים במעוזים: "זה יכול היה להיגמר אחרת". הראיון המלא פורסם היום (ו') ב"ידיעות אחרונות".
יום שישי, ה-5 באוקטובר 1973. בצמרת הקצונה בצה"ל מתחילים הלחשושים על מלחמה שעומדת לפרוץ במוצאי החג. היכן היית באותו יום שישי בצהריים? איפה תפסה אותך המלחמה?
"ביום הכיפורים היינו במשק. היה יום יפה במיוחד, קרירות של סתיו, ואז הגיע מישהו מקיבוץ דורות והודיע לי כי מגייסים חיילים. במקביל קיבלתי הודעה שמגייסים את האוגדה, ומייד יצאתי אל המחנה שלנו. התחלנו לעבוד על הכלים, להכשיר אותם לתנועה".
כבר בהתחלה הבנת את גודל הקטסטרופה או שהיית שותף לתחושה שזה הולך להיות טיול נוסח ששת הימים?
"תראה, אילו היו ננקטים כל הצעדים הדרושים, כפי שהיו בפקודות, כל המצב שלנו היה נראה אחרת. היו תוכניות ברורות. היו פקודות ברורות מה בדיוק צריך לעשות במקרה שהמצרים ינסו לצלוח את התעלה. זה סוכם כמה חודשים לפני המלחמה. הפקודה היתה לפנות את המעוזים. הפקודה לא הועברה לשטח. היא לא בוצעה".
על ידי מי היא לא בוצעה?
"פיקוד הדרום לא העביר את הפקודה הזאת. זה דבר שסוכם בין הרמטכ"ל לביני עוד בחודש מאי, כי בחודש מאי היו לנו ידיעות שהמצרים עומדים לתקוף. נכנסנו לכוננות, אני עצמי הייתי חודש במילואים, ונראה שהמצרים, בהערכתם שאנחנו נערכים, החליטו לדחות את המועד".
אם אני מבין אותך נכון, אתה מתכוון שאלוף פיקוד הדרום, שמואל גורודיש, הוא זה שלא העביר את הפקודות לשטח.
"אני לא יודע מה היו בדיוק הפקודות שהוא קיבל".
כלומר, אם גורודיש לא קיבל את הפקודה, האצבע מופנית לדדו.
"תראה, אני לא בא לתקוף כאן לא את פלוני ולא את אלמוני. אני לא חושב שצריך. צריך להבין, יכולים להיות לך חילוקי דעות עם אנשים, אבל בכל זאת צריך לזכור שעם אנשים האלה חלקתי הרבה שנים, גם ניצחונות וגם מפלות וגם אבדות, וזו מערכת יחסים שהיא בנויה על מישור אחר".
מתי ניתנה הפקודה לסגת מהמעוזים?
"זה היה דבר שסוכם בין הרמטכ"ל לביני בחודש מאי. היו שני אלופים שהיה להם ויכוח בנושא הזה עם המטה הכללי. היתה תפיסה שאמרה לשבת על קו המים, שלדעתי היתה טעות חמורה מלכתחילה. האלוף טל ואני אמרנו שצריך להיערך אחרת, יותר בעומק שטח סיני, ולהחזיק את החלק הקדמי בעיקר על ידי כוחות ניידים ולא לבנות את המעוזים במרחק של 200-250 מטר מהמצרים. עמדתנו לא התקבלה.
"בעיניי זה נראה סכנה גדולה. דיברתי על זה עם הרמטכ"ל, סיכמתי איתו שבמקרה שתהיה פשיטה רחבת היקף של מצרים, תינתן למעוזים פקודה לסגת".
ברשותך, בוא נתקדם כמה שעות קדימה. אתה שומע בקשר את קריאתם הנואשת של הלוחמים במעוזים. אתה יודע שלמרות ההבטחות שנשמעות, אף אחד לא יבוא לעזרתם. מה הרגשת באותן השעות?
"תראה, אני הגעתי והתחלתי לדבר בקשר עם החטיבות. קשר אחר מאחד המעוזים דיווח שהמפקדים כבר נהרגו. הוא אמר לי: אנחנו מזהים את קולך. הוא הסביר את המצב החמור שהם נמצאים בו. הם היו בתוך בונקר. לא צלחו בהיקף גדול. הרגשתי שצריך להוציא אותם. תבין, עדיין אפשר היה להוציא אותם. יכולנו אז להציל את חיילי המעוזים. זו היתה תחושה איומה לשמוע אותם בקשר. הרגשתי את זה כמי שנעזב פעם פצוע בשטח, כמ"מ במלחמת העצמאות. זו היתה הרגשה מאד קשה.
"לדעתי, באותו יום ניתן היה להציל את הלוחמים במעוזים. עובדה שיומיים- שלושה אחרי הפלישה המצרית הצלחנו להוציא מאחד המעוזים את כל החיילים, עד האחרון שבהם. 30 ומשהו לוחמים יצאו משם בחיים. בכל אופן, זה היה קשה מאד לשמוע את הקשר הזה ברשת. שלושה ימים הוא דיבר איתי, עד שקולו נדם".
כל כך סמכו על קו בר-לב. איך קרה שהוא התמוטט בכזו קלות?
"הבעיה היתה של כל אותם אלו שהאמינו שקו בר-לב יוכל לעצור את המצרים. הקו נבנה במרחק 200-250 מטר מהעמדות המצריות. אני אמרתי להם כבר אז שאי אפשר לסמוך עליו... שאף אחד לא יוכל לפעול מתוך המעוזים האלה. לדעתי הכוחות היו צריכים לשבת מאחור, במרחק של 20-30 ק"מ מהתעלה".
למי אמרת את זה? לגולדה? לדיין?
"לא, לא לגולדה. בוא נאמר שהיא היתה מנהיגה דגולה, אבל היא לא כל כך הבינה בתחום הזה. אמרתי למי שצריך שהקו הזה לא יוכל למנוע צליחה מהצד השני. נוסף לכך המצרים בנו במשך כמה שנים רמפות מאד גבוהות, כך שהם יכלו לפרוץ מעל הרמפות את כל דרכי הגישה אל המעוזים. לא היה שום סיכוי למעוזים להחזיק מעמד. מערך ההגנה היה בנוי על זה שטנקים באים אליהם ועוזרים להם שם. ככה איבדנו את רוב הטנקים שהיו באוגדת סיני. אז מראש לא היה לנו שום סיכוי. זו היתה פשוט טעות גדולה".
בוא נתקדם ונגיע לצליחת התעלה. אתה בעצם דחפת קדימה כל הזמן, להעביר כמה שיותר כוחות לצד השני של התעלה, ובפיקוד הדרום עצרו אותך. למה?
"התחיל בפיקוד ויכוח לגבי ראש הגשר. האם ניתן להתחיל בהעברת כוחות לפני שיש גשרים של ממש, כי בהתחלה השתמשנו ברפסודות צרפתיות, "זילואר", או שצריכים להמתין לבניית גשר ממשי. תבין, הצליחה שלנו הפתיעה את המצרים. יכולנו להעביר כמות עצומה של כוחות לצדו השני של התעלה, אבל במפקדת החזית סירבו להעביר את הכוחות".
כשאתה אומר מפקדת החזית, למי אתה מתכוון?
"החליטו למנות את בר-לב כמפקד החזית, ואיתו היה גורודיש. הם מנעו מעבר. שתבין את גודל ההפתעה של המצרים – הכוחות שצלחו הגיעו עד לצהריים למרחק של 25 ק"מ מהתעלה, בדרך הקצרה לקהיר, השמידו כוחות מצריים, השמידו ארבעה או חמישה בסיסי טילים, כך שחיל האוויר יכול היה כבר להיכנס לפעולה.
"אפשר היה להתחיל לצלוח ב-16 בחודש. ראש הגשר חצה את התעלה בלילה שבין ה-15 ל-16 באוקטובר. ה-16 באוקטובר היה יום די רגוע באיזור ראש הגשר. ניתן היה להעביר כוחות מספיק גדולים כבר ב-16 בחודש. בפיקוד הדרום סירבו להעביר בטענה שאין גשר. הם טענו שכל עוד לא יהיה גשר, אי אפשר יהיה להעביר כוחות. את הגשר הקבוע בנינו ב-17 בחודש, שהיה יום קשה ביותר של הפגזות כבדות. הקמנו את הגשר, אבל אף אחד לא עבר, ורק אור ליום ה-18 בחודש, בסביבות 4 בוקר, התחילו להעביר כוחות. בינתיים המצרים סגרו כמובן את השטח, וזה היה מלווה בקרבות קשים ביותר ובהמון נפגעים לכוחותינו".
למה עיכבו את מעבר הכוחות, אם ב-16 בחודש אתה אומר שהמצרים הופתעו ולא ממש התנגדו לכוחות שצלחו את התעלה.
"מי שישב במפקדת החזית לא הבין את מה שקרה בשטח. זו הסיבה. הרי אם מישהו היה בא לשם, לגהינום הזה, והיה מסתכל ורואה מה קורה שם, אז הוא היה מבין מה קורה, אבל אף אחד לא בא".
"אפשר היה להציל את החיילים". שרון
צילום: רויטרס
_a.jpg "צילום: לע\"מ")
חיילים במלחמת יום כיפור. ארכיון
צילום: לע"מ
מומלצים
