למה אסור לתקוף את אריסון?

למה צריך לפרגן לשרי?

אחת הטענות העיקריות של שרי אריסון כלפי התקשורת היתה חוסר בפרגון. אם נתעלם מהשאלה הקטנונית למה צריך לפרגן למישהי שעיקר כישוריה הם בחירה באב הנכון, נשאלת השאלה העקרונית מדוע שועי הארץ חושבים שמשימתה של התקשורת היא לפרגן. זה נכון לא רק לאריסון, אלא גם לפוליטקאים, אמנים מצליחים ובכלל כל מי שנמצא בעמדת כוח.

תפקידה של התקשורת, מלבד הבאת מידע אמין לציבור, הוא לתקוף ולבקר את בעלי הכוח וההשפעה - ולא להחניף להם. לחשוף ברבים את ערוותם המוגנת על ידי שלל יועצי תקשורת ועורכי דין ממולחים. גם אם שרי אריסון היא אשה נפלאה שתרמה המון לחברה הישראלית, זכותה וחובתה של התקשורת להעלות לדיון ציבורי את השאלה אם ראוי מוסרית שבנק שמרוויח מאות מיליוני שקלים בשנה יפטר 900 עובדים. מותר לתקשורת גם לתקוף את שרי אריסון ישירות, כאשר היא מחליטה לצאת בקמפיין תמהוני על חשיבות השלווה הפנימית, במקום להשתמש בכסף לצרכים ראויים יותר.

מותר גם לתקשורת לתהות מדוע החליטה אריסון, לרגל נטישתה את ישראל, לסגור את קרן התרומות שלה. האם החולים והמסכנים שלהם היא סייעה עד כה אינם זכאים עוד לסיועה רק משום שלשלי יחימוביץ' יש לשון חדה? ומותר לתקשורת גם לשאול מדוע בנק הפועלים, שנהנה ממעמד סמי-מונופולי ממשיך לגבות ריביות כה גבוהות מציבור האזרחים הפשוט כדי לממן הלוואות חסרות אחריות שנתן לאנשי עסקים כושלים.

"מי שאינו יכול לסבול את החום, שלא ייכנס למטבח", אומרת הקלישאה. אריסון ניסתה להימלט מהכיריים של התקשורת הישראלית (ודווקא למיאמי הלוהטת), אבל אנחנו מבטיחים לה חגיגית: כל עוד היא שולטת בבנק הגדול בישראל, כל עוד בעלה נחקר במשטרה, כל עוד דם רע זורם בעורקינו - נמשיך לבקר אותה ואת פעולותיה. (גבע קרא עוז)

מה יהיה עם ערוץ 10?

קודם כל, בואו נשים דברים על השולחן: סגירה של ערוץ 10, אם תהיה, היא דבר רע לכולם, גם לערוץ 2. תגובת השמחה לאידו של הערוץ הקורס הן אוויליות.

אז מה יקרה לערוץ? האמנם ב-2 באוקטובר הוא יילך לפירוק ולהחשכת מסך? קשה לי לראות את זה קורה. קשה לי להאמין שמישהו בארץ, כולל ביהמ"ש, יחליט על סגירה והחשכת מסך של ערוץ שידור שכבר באוויר. בסוף יימצאו ודאי הנימוקים המשפטיים, הניסוחים הפתלתלים וההקלות בהליכים (אפילו ברמת מעבר לשידורי ניסיון) כדי למנוע את העניין.

מה לגבי שאלת המשקיע? כל הסימנים, על אף ההכחשות הנמרצות, מצביעים בכיוון של "קשת". אבל "קשת" לא טיפשים, הם אמני יחסי הציבור. לכן, הם יחכו עד לזמן הפציעות, כדי לקבל את כל ההנחות הנדרשות הנוספות, גם במחיר וגם ברגולציה. וגם אז, זה לא יקרה מיד. ערוץ 10 יקבל בשלב ראשון ארכה, ולא ינותק מהמכשירים שמחזיקים אותו בחיים באופן מלאכותי. "קשת" תמתין לכניסה הרשמית עד לספטמבר הבא, מועד המכרז החדש לזיכיונות הערוץ המסחרי, ואז, מלווה בתרועת חצוצרות כמו שרק אצלם יודעים, היא תגיע, יחד עם הארז טלים, הדודו טופזים והכוכב-נולדים.

השאלה אם אנחנו צריכים עוד ערוץ 2, ולא אלטרנטיבה לו, היא כבר נושא אחר לגמרי. (זוהר ישראל)

למה כולם אוהבים את שמעון?

שמעון פרס בן 80. אכן סיבה למסיבה, ובארצנו שותתת הדם, זו המבריחה את עשיריה, נוחתים ידוענים בכמות מעוררת השתאות. מה שיותר מפתיע הוא תוכן הרשימה: מתברר שפרס יבדל"א, אם לא ידעתם, הוא הדיוויד בקהאם של המדינאים: אם אפשר להבין את הקשר וסיבת בואם של ביל קלינטון או מיכאל גורבצ'וב, קצת קשה להבין מה דחוף לקתלין טרנר או גליקריה או אנריקו מסיאס להגיע בתקופת פוסט הודנה שכזו, ויותר מכך מה למען השם למפתחי מנוע החיפוש גוגל: לארי פייג' וסרגיי ברין, צמד גיקים הייטקיסטים להחריד, ולמדינאי מזרח תיכוני בן 80? האם הם נפגשו באודיגו?

התשובה היא שבאמת מדובר במסיבה הוליוודית יוקרתית, הרייב האולטימטיבי של גיל העמידה, קרחנה בהיכל התרבות, אפילו ג'יימס בונד התנצל כי לא יגיע, והרי הוא אף פעם לא עושה זאת, אם אתה ידוען בעל שם קוסמופוליטי ולא קיבלת הזמנה, כנראה שאתה צריך להתחיל לדאוג. כמה חבל שאם כבר הטרנד הוא עלייה לארץ הקודש, שלא הוזמנו נניח ה"רד הוט צ'ילי פפרס", או קליברים אחרים שביטלו בעבר הופעות, נראה מה היה להם לומר להגנתם הפעם. (עמיחי שלו)

לאן נעלמים הפצועים?

ולמרות הקטע הראשון בכתבה, החלטנו גם קצת לפרגן, מה יש, כשמגיע מגיע. תערוכת הצילומים יוצאת הדופן של זיו קורן, "לואי מרעי, סמל, הולך הביתה", תיפתח ביום רביעי הקרו במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן. התערוכה מורכבת מצילומים שמתעדים את תהליך השיקום הממושך של חייל צה"ל, לואי מרעי, שנפצע במהלך שירותו בלבנון.

בכתבה שפרסם קורן בסוף השבוע במוסף "7 ימים" הוא מתאר את שלבי התיעוד שנמשך שבעה חודשים ארוכים וקשים לצדו של חייל שלמרות הפציעה הקשה לא נפגעה אמונתו כי הוא עשה את המוטל עליו. זיו קורן עשה את הדבר המתבקש כשלקח מצלמה ותיעד את מה שבעגת הסטטיסטיקה נקרא "פצוע קשה בתקרית". מתבקש אבל יוצא דופן מכיוון שעד כה לא נעשה שום תיעוד מצולם או ברמה העיתונאית אחרי פצועים שחייהם השתנו מן הקצה אל הקצה בעקבות פציעה במסגרת שירותם הצבאי או סתם פיגוע.

קצת מוזר שבמדינת ישראל שבה אין יום שעובר ללא פצועים בתקריות כאלה או אחרות, אותם "פצועים קשה" נעלמים מתודעתנו מיד לאחר שהם נפצעים. יכול להיות שאנחנו לא באמת רוצים להכיר מקרוב את מחיר הדמים? (מרב יודילוביץ')