עטיפת הספר. "אכול אחרי הרחצה / צלחת חומוס, פול, ביצה..."
זוהי התפרצות מופלאה של כשרון להטוטני, אבל לא רק: זו גם יצירה רצינית מאד, שמשאירה את הקורא עם אותו חיוך ענק כשהיא מנסה לבדוק שאלות קשות כמו ''מהות הישראליות'', ''עליה מול הגירה'', ועוד"
"מקום אחר ועיר זרה" מאת מאיה ערד הוא רומן מחורז מופלא, שנון ומלא הומור, שמצליח ללכוד את שנות התשעים המוקדמות בישראל ולא לפספס דבר. אריאנה מלמד על ספר נדיר שישאיר אתכם עם חיוך ענק
אפילו גדולי אוהביה יכולים להודות, בחצי-פה, כי היא מתייחסת לעצמה ברצינות תהומית, כי יוצריה נדמים כמדוכאים מעולן של מלים וגוררים רגליים גם במקומות שבהם מותר ורצוי לקפץ ולהדס. במלים אחרות, לא יזיק לספרות העברית אם נראה בה יותר כותרים שמותירים אותנו אחרי הקריאה בתחושה של כיף טהור ועם חיוך ענק על הפרצוף. זה בדיוק מה שעושה מאיה ערד, כדאי לזכור את השם, ב"מקום אחר ועיר זרה".
כנגד כל זרם אפשרי, ללא התחשבות מינימלית באופנות של כתיבה, לגמרי בניגוד לשכל הישר ולסיכויי ההסתברות של דבר כזה, ערד כתבה רומן מחורז שהוא
לא רק מושלם ומבריק מבחינה טכנית, אלא גם משעשע ושנון וקולע ולוכד את "המצב הישראלי" של שנות התשעים המוקדמות מבלי לאבד אפילו צל של ניואנס. זוהי התפרצות מופלאה של כשרון להטוטני, אבל לא רק: זו גם יצירה רצינית מאד, שמשאירה את הקורא עם אותו חיוך ענק כשהיא מנסה לבדוק שאלות קשות כמו "מהות הישראליות", "עליה מול הגירה", ועוד: יחסי אם ובת, לב שבור מאהבה, הקשר הרגשי של הישראלי אל פיסות הטבע הקטנות של מולדתו, התפוררותו של קיבוץ, מעמד-העל של אינטלקטואלים מובילים בישראל, הנלעגות המסויימת של "תוכניות הסברה" צה"ליות – וכל זה ב-188 עמודים של סונטות מרהיבות, שבהן רק לעתים רחוקות נדחקים כללי התחביר מפני הצורך לחרוז, ופשוט אין אפילו משפט מאולץ אחד. איזה יופי!
ואם לא התברר עד כה, הרי שיש כאן גם עלילה. כמה עלילות, אפילו. אורית, סמלת ב"מדור חינוך והסברה", מתבקשת לרכז מאמצים אינטלקטואליים ולוגיסטיים כדי ליצור עוד חוברת הסברה מטעם, שתעסוק בשאלת הזהות והמהות היהודית, או הציונית – עדיין לא ברור – כשאל כוח המשימה מצטרף ג'ייסון, עולה חדש מקנדה, חייל מבוגר מעמיתיו שאורית מתאהבת בו בביישנות ובלהט של עלמה שמגלה לראשונה את הייסורים והתענוגות הכרוכים במצב הזה. יחד הם מטיילים בין דמויות ואתרים רוויים בישראליות, ומובן שכל אחד מהם חווה אותם באורח שונה לגמרי, והמחברת מציגה לנו את נקודות המבט של שני גיבוריה בלי להכריע ביניהן, וגם על עצמה – כלומר, על ה"אני המספר השר" שלה, היא מדברת – ויש סיפורי-משנה, ונאומים פרוגרמטיים מחורזים, כמובן, ותחושה מתמדת של שמחה במעופה הקליל.
בנקודה זו צריך לעצור ולהדגים. הנה, למשל, שתי סונטות שעוסקות בתל אביב: "העיר שלא תחדל להרף! / שאב עורקיה לא נדם / משחר עד עלות הערב / מה טוב עם אור, על שפת הים, / כשהטיילת עוד שוממת / לצאת לראות בבוא השמש / כפות רגלים להטביל / באין רואה ואין מציל / וכבר לחמוק משם בטרם / הומה מהמונים החוף / כוחות עוד רגע לאסוף / הלוך בסמטאות הכרם, / אכול אחרי הרחצה / צלחת חומוס, פול, ביצה...",
והנה עוד אחת: "מרה היא אהבה נכזבת / (על כך אעיד מנסיון) / ללב רך בשנים אורבת / ומציגה לפתיון / עינים מזהירות בתכלת, / זהב בלורית אשר נופלת / מגובה מצח מחוטב / של עלם באביב שנותיו / היא בגנבה לבך לוקחת / -גם לשבעי ימים לא קל - / מי לא ייפול שדוד חלל, / כשיד היא לאשפה שולחת / ואת חיציה תשסה / בלב הבלתי מנוסה?"
מעשה של רב אמן
לסיפור המחורז יש היסטוריה תרבותית ארוכה – אבל מעט מאד נציגים בני זמננו. בעידן המודרני, "יבגני אונייגין" של פושקין, שערד התוודעה לו בתרגומו של שלונסקי, הוא הדוגמא המובילה, כמעט היחידה, לאפשרות של יצירת רומן רציני, שעוסק בשאלות חברתיות כבדות-משקל מבלי לאבד לרגע את המשקל שהמשורר בחר להוביל בו את הסיפור. הכבוד למבע השירי אינו מייתר כלל את הכבוד לרעיון, והשניים יוצאים נשכרים זה מזה, והקורא משניהם. אבל למרות ששורות מחורזות – בתנאי שהן מצויינות – יכולות להוביל קורא בנפתולי סיפור בהידוס קליל, את מספרם של הרומנים המחורזים (המוצלחים!) של מאה השנים האחרונות אפשר לספור על אצבעות ובהונות אדם אחד, ועוד יישאר המון עודף. ויקראם סת, מחברו של "שידוך הולם", העניק לעולם דוגמה מצויינת של הז'אנר הזה ב"שער הזהב" (לא תורגם, ואין סיכוי שיתורגם), רומן בחרוזים שעניינו יאפים בני זמננו, ושמתחיל בהתקלות בין הגיבור לבין פריזבי שמושלך על ראשו: תחושת הארכאיות למקרא סונטה נעלמת מיד בגלל התכנים, בדיוק כמו אצל מאיה ערד.
אבל כשמנסים למצוא מה עוד יש על המדף העדכני, מעבר לשני אלה, נתקלים בעיקר בסיפורים מחורזים לנוער, טרנד חדש של ספרות הילדים האמריקנית. יש אפילו יוצרים מצליחים מאד בתחום, ששבים ויוצרים עוד הרפתקאות ורומנים רומנטיים בחרוזים לטף. מל גלן וניקי גריימס הם שני הבולטים – וגם הם כנראה לעולם לא יתורגמו.
"מקום אחר ועיר זרה" הוא טקסט נדיר, איפוא. בכל פרמטר מסחרי אפשרי, הוא הימור מאד לא מקובל של הוצאת ספרים, וצריך להוריד את הכובע בפני עורכי "חרגול", שודאי נדבקו בעליצות ובשמחת הארטיקולציה האינסופית של המחברת והגישו לנו פנינה קטנה ומרנינה, מלאה הומור וכה שנונה. מאיה ערד – את רב-אמן. עכשיו תשבי לכתוב רומן?
"מקום אחר ועיר זרה" מאת מאיה ערד, הוצאת חרגול, 190 עמ'
