לב המאפליה
"The Dark Knight Returns" של פראנק מילר הופך את באטמן לגיבור המושלם של תקופתנו
במבט לאחור, בבדיקה של גיבורי-העל הפופולריים של כל הזמנים, קשה שלא להבחין בחריגותו הבוטה של באטמן. מראשית יצירתו על ידי בוב קיין בסוף שנות ה-30, היה איש העטלף גיבור-על יוצא דופן. לא ניתנו לו כוחות קסומים על ידי מכשף עתיק, הוא לא נולד בכוכב אחר, לא קיבל מתנות מן האלים, לא נושך בידי עכביש רדיואקטיבי ושום מוטציה בדנ"א שלו לא העניקה לה יכולות מוזרות. באטמן נוצר במעבדה פסיכולוגית; הוא היה עד לרצח הוריו בלילה חשוך במיוחד והוא נפל אל תוך מערה שבה גילה את צורת החיים שהפליאה לשבות את דמיונו – העטלף.
אולם דווקא הנסיבות נעדרות המרכיב העל טבעי ועתירות הסבך הנפשי של הפיכתו לגיבור-על הקנו לו יכולות שרידה אימתניות. ככל שהתקדמה המאה העשרים והאפיל של גיבורים מורכבים צמח, גברה ההילה סביב לו. בשנת 86' החזירה אותו הנובלה הגראפית “The Dark Knight Returns” של פראנק מילר ועשתה אותו הגיבור המושלם של התקופה.
"הם היו הורגים אותנו, לו יכלו, ברוס. בכל שנה הם הופכים קטנים יותר. בכל שנה הם שונאים אותנו עוד. אל לנו להזכיר להם שנפילים מהלכים בארץ". (סופרמן, מתוך "שובו של האביר האפל")
ל"שובו של האביר האפל" מייחסים לא פעם הן את הפופולריות המחודשת שזכתה לה דמותו של באטמן והן את תחילת הרנסנס בעולם הקומיקס. כדי להבין את האפקט העצום שהיה לנובלה הגראפית של מילר, צריך לבחון את המציאות שבאטמן ומילר פעלו בה.
שנות השמונים. כבר עשור שהמיליונר המסתורי ברוס וויין אינו עוטה את תלבושת העטלף ויוצא לפטרל ברחובות גותאם. חייו הולכים ומאבדים ממשמעותם. כנופיה חדשה, שרוב חבריה הם נערים, מטילה את אימתה על העיר. כשהפשיעה בגותאם מגיעה אל שיא בלתי נסבל, נכנע ברוס וויין לאגו החלופי שלו, שב אל הלחימה למען אמריקה טובה יותר ומגלה שהוא צריך לתפקד במציאות אחרת ולהסתגל לאמת מרה פשוטה ביותר: תקופה שבוחרת להסביר את האדם ואת העולם שלו רק במונחים פסיכולוגיים היא גם תקופה של תיעוב גיבורים, של פחד מפני כל מה שמתיימר להיות גדול ונשגב. מבחינת תפישת העולם הזו, באטמן לא שונה מן הג'וקר, טו פייס או כל פסיכופת אחר שפקד את גותאם. הדלוזיה שלו גרועה יותר, משום שלטעמו הוא פועל בשמו של עיקרון צדק נאצל. ומה לעזאזל הם עקרונות שלא נקבעו במסגרת המישור החברתי, אם לא הפרעה נפשית בהיקף זה או אחר?
כשבאטמן חוזר אל זירת עשיית הצדק, כבר אין לו מקום. הגיבורים הקלאסיים של די. סי. נטשו את המלחמה שלהם בפשיעה; וונדר וומן חזרה אל בין האמזונות, גרין לנטרן (המקורי, האל ג'ורדן) פרש אל הכוכבים וסופרמן הנמיך פרופיל והפך לכוח צבאי בשירות הבית הלבן. נבלי העל ורוצחי ההמונים כמו טו פייס והג'וקר מוגדרים כמקרים פאתולוגיים ועוברים תהליכי שיקום נאורים. באטמן מוגדר כאיום על מרקמה של החברה ועל כוחה לאכוף צדק גם בשעה שהוא פוטר את הרחובות מן החלאות הנוראיות ביותר. המפקד גורדון, ראש משטרת גותאם ומחבריו הקרובים של באטמן, פורש מתפקידו. הקצינה המחליפה אותו מוציאה צו מעצר כנגד באטמן, ונשיא ארצות הברית קורא לסופרמן לעצור אותו. כך נאלץ מושיע העיר להתחמק מכוחות המשטרה הרודפים אחריו, מן הקריאות העוינות המגיעות מן התקשורת ומסופרמן במסע הטיהור שלו.
"בסך הכל, מיקמתי את באטמן, אותו כוח עליון, בתוך עולם הקרוב לזה שאני מכיר. והעולם שאני מכיר הוא עולם מבעית". (פרנק מילר)
המוטיב של היטהרות דרך אלימות וגאולה עצמית באמצעות דם, הוא משהו שמופיע, פעמים על פני השטח, פעמים במעמקים, בכל היצירות של מילר. לצד “Sin City”, "שובו של האביר האפל", היא היצירה שעוסקת במוטיב זה במופגנות הגדולה ביותר. דבר הנובע ישירות מהדרך שבה תופש מילר את דמותו של באטמן. דרך זו ניכרת בעיקר ביחס של מילר ליצירות באטמן אחרות שהושפעו מן הנובלה הגראפית שלו כגון סרטו של טים ברטון.
למרות הקשר הברור בין הבריאה מחדש של באטמן בידי מילר ובין העיבוד הקולנועי שנעשה לסידרת הקומיקס שלוש שנים מאוחר יותר ועל אף ההשפעה הגדולה של התפישה המילרית על עיצוב הדמות הברטונית של האביר האפל, מילר מאוד לא אהב את הסרט של ברטון. והסיבה לכך פשוטה, מבחינת מילר, ברטון פספס את העיקר; הלחימה בפשע של באטמן היא אובססיה מוחלטת ששלטונה בולט בכל הממדים השונים בחייו של ברוס וויין, לרבות, ואולי זה העיקר, האספקט המיני. באטמן הוא ישות המגויסת כולה למאבק באי הצדק, והתובנה הזו עוברת בכל נים של "שובו של האביר האפל".
משום כך, היצירה של מילר כה כובשת, באטמן נעשה בה לגיבור העל המושלם של התקופה שאנחנו חיים בה. מישהו עם תשוקה כה כפייתית למיגור הרוע, עד שכל דיון בסוגיה האם הצדק הוא מונח שנקבע על ידי החברה או על ידי כוחות עליונים או עיון בשאלה האם יש גוונים של אפור בפשע, אינה קיימת עבורו. ועם זאת, אותו מישהו הרואה בבהירות ובחדות את ההבדל בין רשע ובין מעשה צדקה, הוא טיפוס סבוך ומופרע, נפש המעונה בידי שדים פרטיים שמחפשת את משמעות הקיום שלה דרך השמדת כל הייצוגים החיצוניים של מה שמכלה אותה מבפנים.
