בין 141,700 ל-200 אלף נשים הן נפגעות אלימות מצד בן זוגן וכ-600 מאלף ילדים חשופים לאלימות במשפחה. כך מדווח בחוברת הדרכה למטפלים שהוציא השרות הארצי לעבודה סוציאלית במשרד הבריאות.
היום (ב') הגיש שר הבריאות דני נווה את החוברת, "אלימות כלפי נשים מצד בן זוגן", ליו"ר הכנסת ראובן (רובי) ריבלין, כחלק מאירועי יום המאבק באלימות נגד נשים שייערך מחר. נווה ציין ש"אי הכרת מאפייניה של התופעה על ידי גורמי הטיפול השונים גורמת לעתים קרובות לפגיעה חוזרת ולטיפול לקוי אשר מזיק לאשה ולעתים אף מגביר את הסיכון בו היא נמצאת".
משרד הבריאות פרסם היום גם חוברת כיס נוספת בשם "בואי נדבר על זה", הפונה לנשים הסובלות מאלימות במשפחה, המייעצת להן לאן לפנות בבקשת עזרה, ומהן זכויותיהן.
נתוני החוברת מסתמכים על סקר ארצי שערך משרד הרווחה בשנה שעברה. אותו סקר מצא כי 11.2 אחוז מהנשים בארץ (כ-141 אלף) דיווחו על אלימות פיזית
ו-7.6 אחוז דיווחו על אלימות מינית שהתרחשה בשנים שקדמו לשנה האחרונה. יצוין כי סקר אחר שנערך לפני כמה שנים העריך כי 200 אלף נשים נפגעו מאלימות פיזית.
הסקר שנערך אשתקד מעריך כי כ- 40,215 נשים - 2.1 אחוז מכלל הנשים בארץ - נזקקו לטיפול רפואי כלשהו בגלל אותם אירועים אלימים. לפי הסקר, 15,320 נשים מתוכן נזקקו לאשפוז והשאר לטיפול מרפאתי. ב-1999 נערך איתור יזום של נשים נפגעות אלימות ב-18 בתי חולים כללים, ואז 18 אחוז מהנשים דיווחו כי היו חשופות לאלימות במהלך חייהן מבן זוגן.
במהלך 2001 נערך תהליך דומה במערך בריאות הנפש בארץ ואז 30 אחוז מהנשאלות הגדירות עצמן כנשים מוכות.
20-30% מהנשים בחדרי מיון - נפגעות אלימות
החוברת מעריכה כי בין עשרים לשלושים אחוז מהנשים המטופלות בחדרי מיון בבתי חולים הינן נפגעות אלימות במשפחה, ואלו צורכות שירותי בריאות פי 2.5 יותר מנשים אחרות, חולות יותר במחלות כרוניות ומצב בריאותן הכללי ירוד יותר. נשים מוכות צורכות שירותים פסיכיאטריים פי חמישה יותר מנשים אחרות, ומבצעות נסיונות התאבדות פי חמישה יותר מנשים אחרות, ומחציתם סובלות מדיכאון.
לשם השוואה, דו"ח ארגון הבריאות העולמי לשנת 2002, המסתמך על 48 סקרים שונים, מצא כי באוסטרליה, קנדה וארה"ב דיווחו רק שלושה אחוז מהנשים על חשיפה לאלימות מצד בן זוגן, בניקראגוה דיווחו על אלימות 27 אחוז מהנשים שהיו אי פעם בקשר זוגי, בקוריאה דיווחו על אלימות 38 אחוז מהנשים הנשואות ו-52 אחוז מהנשים הפלסטיניות הנשואות בגדה המערבית וברצועת עזה.
החוברת גם מדריכה מטפלים איך לזהות התבטאויות המלמדות על היות נשים בתוך מערכת יחסים אלימה. בחוברת מפורטות כמה דוגמאות כאלה: אשה שביצעה ניסיון התאבדות באמצעות לקיחת תרופות לאחר הפלה טבעית ואשפוז בגלל שבר בלסת, אשה עם מצב רוח ירוד המדווחת על דלקות חוזרות בשלפוחית השתן; אשה המגיעה לחדר לידה לבד בשבוע ה-35 להריונה עם כאבי בטן, אנמיה ועליה במשקל של 4 ק"ג בלבד במהלך כל ההריון.
האלימות ניתנת לזיהוי גם באמצעות סימנים קליניים, כפגיעות סביב הפנים והצוואר, "פנסים", לסת שבורה, אף שבור, שפה נפוחה או סימנים באזורים אינטימיים, סימני קרחת, היסטוריה רפואית הכוללת פניות רבות לשירותי בריאות, סימני חנק או לפיתה בחלק הפנימי של הזרוע, סימני חגורה או צינור, מקל או חבל. נוספים לכך סימנים כלליים כהשהיית הטיפול הרפואי, אי הענות לטיפול, ביקורים מרובים, הסברים משתנים ומעורפלים ומלווה צמוד.
"להבטיח את ביטחונה"
"התפקיד המרכזי של אנשי המקצוע הנמצאים בקשר עם האשה נפגעת האלימות הינו תכנון צעדים אשר יבטיחו את בטחונה", מודגש בחוברת. למטפלים מוסבר כי נשים אינן מספרות על אלימות אם הן לא נשאלות, וגם כשהן נשאלות הן בוחנות את המטפל ורק אחר כך משתפות אותו בעובר עליהן.
לכן המטפלים מתבקשים לשים לב לסימנים מחשידים, ולא לנסות למזער את הבעיה. המטפלים מתבקשים גם להעריך את מסוכנות הפגיעה בנשים לפי מאפייני האלימות והסלמתה, ותדירות האיומים כלפי האשה.
סיכון מיידי לאשה מוגדר כשהאשה אינה בטוחה בחזרה הביתה, כשילדיה אינם בטוחים, כלשבן הזוג יש נשק, כשבן הזוג משמיע איומים לגבי פגיעה קיצונית בעצמו, כשבן הזוג עוקב אחר האשה וכשבני הזוג בתהליך של פרידה. "במקרים בהם מעריכים קיום סיכון מיידי יש לנקוט בכל האמצעים הסבירים למניעת פשע, פניה למשטרה ו/או ללשכת הרווחה", נכתב.
חוברת הכיס המיועדת לנשים המוכות מדגישה בפניהן כי הן לא חוות אירועים חריגים של אלימות אלא "אורח חיים מתמשך הפוגע בך, בילדים ובמשפחה כולה".
