עין יזרעאל: גיא עקוב מדם

אלא שבאה מסורת ישראל סבא וטרפה את קלפי. מסתבר, כך לפי פסיקתא רבתי כ"ה, שמי שהתחיל במעשים ברי ענישה היה נבות בכבודו ובעצמו. קולו היה ערב, כתוב שם, וברגלים היה עולה לירושלים ושר לה' וכל ישראל באים לשמוע את קולו; ופעם אחת לא עלה לירושלים כדי לכבד את ה' ממה שחננו. משום כך נענש. איזבל, הנסיכה הצידונית ואשתו של אחאב, תפרה לו תיק והסיתה נבלים מבכירי הציבור להעיד בו עדות שקר. יצא דינו למות ונסקל למוות.

שופכי דם מצטיינים

אם אכן אמת דיברו חז"ל, אין זאת אלא שאחאב היה כאן כלי שרת בידיו של הקב"ה, ומה ראה התשבי להתגולל עליו ב"הרצחת וגם ירשת" וגו'? שהרי אם היה אחאב מסרב לפשע ולרציחתו של נבות, כי אז היה בעצם ממרה את שליחותו האלוהית.

או, שאם בעצם האחראי העליון לפשע הוא ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו, מדוע נענש גם אחאב בחרפה הזו, שהכלבים ילקקו את דמו כשם שליקקו את דם נבות, ולפי צו אדושם גם זונות השומרון היו מעורבות בהנאה המורבידית של רחצה במים אשר בהם נמסך דמו השפוך של אחאב, חלל המלחמה בגולן.

המבוכה אכן רבה. זאת ועוד, לעלילה המרתקת הזו, שנתכנסו בה כל סממני הפשע המודרני, נוספה גם עילת האישה, היא איזבל, דמות של יפהפיה הבטוחה בקסמה שיהלך על גברים ואף יעמוד לה בשעה של סכנת מוות. המרשעת היפה הזו היתה עדה לסירובו של נבות לוותר על כרמו לטובת אחאב בעלה, מלך ישראל. לא זו בלבד, אלא שהמלך אשר הטיל את חיתיתו על כל אויביו, ואף העז להתייצב למלחמה - בראש ברית מלכים וחמוש במספר מרכבות ברזל רב מכל בני בריתו גם יחד - מול מעצמת העל אשור, במקום

לשלוף את חרבו ולהתיז את ראשו של נבות, הזמר הסרבן, לקה בדכאון ולפי כל סממני ההתנהגות הצפויים במצב כזה סירב לצאת ממיטתו, איבד את תאבונו ולא התרצה למאום, עד שאשתו חילצה אותו מן המצב העגום אשר אליו נקלע ורקמה את מזימת הרצח של נבות.

אופרת סבון, או לחילופין סיפור מתח אפל, נפתל ומרושע, לא היו יכולים להיכתב טוב יותר מפרשת אחאב-איזבל-נבות וכיו"ב. אפילו מלכי אנגליה, הרוצחים הסדרתיים וכוכבי מחזותיו של שייקספיר, לא היטיבו לשפוך דם כמו אלה.

ספיח לפרשה המכוערת הזו הוא הנקמה (האלוהית כמובן) במשפחת אחאב ואיזבל, כאשר הגנרל של צבא ישראל, יהוא, מרד ביורם בן אחאב, רצח אותו, זרק את איזבל מחלון ארמונה ודמה ניתז על החומה, ואת כל נסיכי בית אחאב שחט לפי חרב.

הצל והמים מסתירים את האימה 

גיא החזיון העקוב מדם הזה היה ביזרעאל, על גבעה שטוחה בשולי הגלבוע מעל העמק הנושא את שם העיר העתיקה הזו. היום, בשולי קיבוץ יזרעאל וסמוך לאנדרטה לזכר בני העמק שנפלו במלחמת העצמאות, חשופים שרידי מה שהיתה בירה שניה של מלכי ישראל, ואשר בשוליה נבנה ארמונו של אחאב ושם גם היה נטוי כרמו הגזול של נבות.

על אבק חורבותיה של העיר, שהאשורים הרסו כמאה שנים מאוחר יותר, קם הכפר הפלסטיני זרעין, שיותר מ-1,000 תושביו נאלצו לברוח מבתיהם עת שנכבש במלחמת העצמאות, אל ג'נין, כדי לפגוש את כובשיהם פעם נוספת דור אחד מאוחר למלחמה ההיא.

הבריכה אשר בה לקקו הכלבים את דמו השפוך של הנגזל היא בריכת המעיין של העיר. דורות נקרא המעיין בערבית עין אלמיתה, כלומר המעיין המת, על שום שבימי המהפכה הצרפתית יבש לחלוטין, ועם שמוחמד עלי המצרי כבש את הארץ העמיקו לחפור מנהרה אל מקורו והוא חידש את זרימתו.

עין יזרעאל היה עטור עצי אקליפטוס וחישות קנים וסבכי פטל, עד שלבוא אצלו היה כרוך בסכנת אובדן העור מחמת הקוצים. אחר כך באו אנשי הקק"ל, הכשירו את המעיין להיות פינה משובבת נפש, דיללו את הקמשונים והחרולים ופתחו מעברים בין העצים, ואף הציבו שלט לזכרו של צבי כרמלי, שנולד בשנת תרפ"ח ונפל במלחמה והוא בן 20 שנה בלבד.

הצל הנעים המכסה על הבריכה, ששרידי מתקני שאיבה ישנים מבצבצים ממנה, ורחש המים הזורמים אל שדות העמק בתעלות קנים במדרון הגבעה, אינם מרמזים ולא בכלום על מוראותיו ואימתו של המקום, וספק רב אם הבאים אצלו - לנוח, לזלול חיות מתות, לסבוא ואף לתנות אהבים לפעמים - כלל נותנים דעתם למוצאות המקום. ובעצם למה שיתנו?

איפה זה

במפת הטיולים וסימון השבילים מס' 3 (גליל תחתון, העמקים והגלבוע), בין המושב כפר יחזקאל וקיבוץ יזרעאל, מתחת לתל יזרעאל, כקילומטר אחד בצד כביש 675 העולה מצומת נבות אל צומת יזרעאל.