אנשי המסיבות. חוגגים ב-NFL

סיפור ילדים פופולארי במדינת ישראל של שנות השמונים ניסה לטפל בחוסר המשמעת של הזאטוטים הבוחנים את סבלנות הוריהם ועושים להם דווקא. לסיפור קראו "ילדת הדווקא" ובמעמד הסיום שלו למדה הגיבורה הפוחזת שלו את הלקח האכזרי במסיבת יום-הולדתה. אחרי שסירבה לכל הצעה של הוריה להטיב עמה, נאלצה להסתפק במנת מרגרינה ובצל בעוד כל חבריה נהנים מעוגות ושקיות הפתעה.

ילדת הדווקא למדה למה לא כדאי להחמיץ פנים ללא סיבה, סתם כדי להכעיס. לכאורה, היתה זאת המרירות שלה שהפכה אותה למשביתת שמחה, אבל אם נהיה רגע דוגרים, היו אלו הורינו הצבועים שהיו משביתי השמחה האמיתיים ומכרו לנו סיפורים כדי לרסן אותנו ולתת לעצמם קצת שקט ושלווה. האישיות הבלתי מעוצבת של הילדים, היא כאב הראש שלהם. ולעשות להם כאב ראש, זה לא יפה וגם לא חינוכי. גרוע מכך, זה לא נורמטיבי.

נורמטיביות היא ערך עילאי בכל חברה וכך גם בקהילת שחקני הפוטבול שורצת האלכוהוליסטים, הסטלנים והאנסים. אבל בעוד הנהלת ליגת ה-NFL מצליחה בסך הכל במלחמתה בעבריינות הפלילית של השחקנים, היא נכלאה בשנה האחרונה למאבק מוזר ולא פעם משעשע בשמחת החיים המתפרצת של שחקניה. אלו עושים הכל כדי להכעיס, אבל לא כדי להשבית את השמחה, אלא בעיקר כדי לחולל אותה. צעד שנראה גדול על המנהלים המחויטים במשרדי הליגה בניו יורק.

שחקני פוטבול הם בני אדם וככאלה הם מרגישים צורך לחגוג אחרי הישג משמעותי כמו טאצ'דאון. פרץ השמחה הטבעי של השחקנים אחרי מהלך הטאצ'דאון בא לידי ביטוי בדרך כלל בריקוד קטן או בהטבעה מרשימה של הכדור מבעד לעמוד שער השדה. לפעמים היה השחקן החוגג מזנק אל האוהדים ביציע ואלו היו מחבקים אותו באהבה. ביטויים אלו נתקבלו בהבנה על ידי ראשי הליגה, עד להופעת התופעה החדשה של חגיגות טאצ'דאון גרנדיוזיות וחריגות שנראה כי מטרידים לאחרונה את מנוחתם יותר מכל.

קחו למשל את ג'ו הורן, הכוכב הפטפטן של הניו אורלינס סיינטס. לפני שבועיים במשחק ביתי נגד הניו יורק ג'איינטס ששודר במחוף לחוף, חגג הווייד-רסיבר את הטאצ'דאון השני שלו במשחק בדרך מקורית ומרגיזה במיוחד לדידם של המנהלים. מיד אחרי הטאצ'דאון, אצו הורן וחברו מייקל לואיס לעמוד השער שם הוחבא מבעוד מועד טלפון סלולארי. הורן שלף את המכשיר, חייג (לטענתו לבית משפחתו) ונראה משוחח – כאילו כדי לבשר על ההישג בעיצומו של המשחק, על המגרש.

את החגיגה של הורן ניתן לסמן כנקודת הרתיחה של המאבק בין הבירוקרטים השמרנים של הליגה לשחקנים. היתה זאת החגיגה המדוברת ביותר בארצות הברית במשך שבוע. הליגה קנסה את הורן ב-30 אלף דולר ונשקל גם עונש השעיה, אך את הורן זה לא עניין.

"אלו האוהדים שמשלמים לנו את המשכורת", אמר השחקן עוד לפני החלטת הליגה להענישו. "הם מצפים להתרגשות ולמרות שברור לי שאקנס, זה היה שווה לי להלהיב את האוהדים מסביב לעולם. הם משלמים על הכרטיסים והמנהלים בניו יורק קונסים אותנו בגלל שאנחנו מכניסים התלהבות למשחק".

הורן אינו הראשון שסופג קנס בגלל חגיגת טאצ'דאון. הוא עצמו ביקר בשנה שעברה את הווייד-רסיבר מסן פרנסיסקו, טרל אוונס, שציין טאצ'דאון שלו בדאלאס, על ידי נשיאת הכדור לאורך חמישים יארדים – מהאנד-זון ועד למרכז המגרש - והצבתו על סמל הקבוצה המקומית. אוונס הואשם בפגיעה ברגשות המארחים והאוהדים ונקנס בזמנו, מה שלא מנע ממנו לעורר סערות נוספות.

אוונס בחר לציין טאצ'דאון בחבירה למעודדות קבוצתו כשהוא מפנפן בפומפונים שלקח מאחת מהן ובמקרה אחר אף שלף עט מגרבו וחתם על הכדור לפני שזרק אותו ליציע. הורן עצמו כבר נענש על ידי הליגה על חגיגת טאצ'דאון אחרת בה עשה עצמו מפעיל מכונת יריה. חבריו שהתקבצו מסביבו בעיגול נפלו על הארצה כמתים – מחזה בעל הקשרים בעייתיים ללא ספק.

עם זאת, חגיגת הסלולארי של הורן מהווה הסלמה ביחסים עם הליגה, מכיוון שהיא מבטאת תסכול שחשים הוא וחבריו על רקע השמרנות הנוקשה שמכתיבים ראשי הליגה. עובדת היותה של החגיגה פרי תכנון מוקדם ולא פרץ שמחה הופכת אותה לאקט הפגנתי – מעין התמרדות לה שותפים רבים. הבולט מבינהם, צ'אד ג'ונסון מסינסינאטי בנגאלס שהציג שלט ובו פניה ישירה אל ראשי הליגה: "ליגה יקרה, אנא אל תקנסי אותי שוב".

אנחנו מכירים את זה ממגרש הכדורגל, בו מתמלאים כובשי השערים בצורך להתערטל. פעם עוד ניסו בפיפ"א להילחם בתופעה זאת, עכשיו זה כבר מותר. ב-NFL לא מתפשטים, בין השאר כי מלבד החולצה יהיה על השחקנים להסיר מעליהם כעשרה קילוגרים של פדים. שלא לדבר על הקסדה שמהווה בעצמה בעיה קשה לשחקנים חסרי הפנים, שמאבדים את העצמיות שלהם בבליל של מדים תקניים ומספרים.

חגיגות טאצ'דאון יוצאות דופן כמו זו של הורן, היא ביטוי לאותה מצוקה של אובדן האינדיווידואל. הקומישינר של הליגה, פול טגליאבו, עושה אמנם עבודה מצוינת מבחינה שיווקית והפך אותה לסיפור ההצלחה הגדול של הספורט האמריקני, אולם הוא וחבריו חיים במסורת הוותיקה ומתיישנת של הליגה בשנות השישים, זאת שנהגו לשחק בה בכיסויי ראש דמויי כובעי טייסים.

הפוטבול הוא עדיין הספורט הקבוצתי ביותר, אולם הכוכבים שלו רוצים תשומת לב, מחפשים פרסום ובטח לא רוצים להיות כמו כולם. חגיגות הטאצ'דאון החריגות הם הדרך שלהם לבטא את עצמם כפרטים – לא כחלקים במכונה. זוהי הסיבה שראשי הליגה נוהגים בהם כמו בקפצוני אקסטה במסיבת טראנס, או כמו בסיפור האמיתי ב'ילדת הדווקא' – שלמדה איך לוותר על עצמה כדי לחגוג עם כולם.