חבל יואב-יהודה: שמחים לארח

הסתכלו ימינה ושמאלה

איך זה התחיל? הסיפור של יקב נחשון הוא דוגמה קלאסית ומוצלחת. חיפשו ענף חקלאי נוסף, הסתכלו שמאלה, ראו את כרמי לטרון, הסתכלו ימינה, ראו את היקב בטל-שחר, וב-1996 נטעו את הכרמים הראשונים - מרלו, קברנה סוביניון, קברנה פרנק ושיראז. צריפון ששימש כבית אריזה נטוש היה היקב הראשון. מ-3,000 בקבוקים בשנה הגיעו בינתיים כבר לכמות שנתית של 13 אלף בקבוקים.

הגעתי בשעת בוקר לסככת האירוח הקטנה הצמודה ליקב נחשון. לקיבוץ הזה מראה ציורי במיוחד, שילוב של טיפוח ופראיות חביבה, כשלתמונה מצטרפים פסלים מברזל ואבן הפזורים כאילו באקראי. אחרי כוס תה זריז, החלטנו שאין כמו יין בבוקר חורפי שמתפנק תחת קרני השמש. התחלנו ב'סלע', יין בסגנון צרפתי, שילוב של מרלו, קברנה סוביניון, סירה וקברנה פרנק. יין נחמד מאוד, טעים, סמיך מעט, עם טקסטורה נאה (עכשיו צריך להתוודות, אבל נעשה את זה בסוגריים: אני בכלל לא מבין גדול ביין, אבל מבין טוב מאוד מה הוא עושה לי). המחיר לצרכן 64 שקל.

המשכנו עם פושקין, קברנה סוביניון מ-2000. השם בא מאחד, דוקטור ארקדי פאפקיאן, יוצר יין שהתמלא געגועים למכורתו. יש אפילו ציטוט של פושקין ברוסית: "נכנס - ולתקרה הפקק, סילון של יין שביט נזרק". פושקין נמכר ב-35 שקל בלבד.

מאחר שכבר ירדנו על הזיתים ועל שמן הזית הנפלא, וכירסמנו מגבינות חלב כבשים (הנחשונית למריחה, הצפתית הדומה לאורדה, גבינת הרועים עם הקצח, וגם הירושלמית), שאלתי לשלום סדרת הדגל. הביאו את האיילון האדום. השם קצת מרתיע בגלל הקונוטציה לאיילון דרום, אבל אחרי שתטעמו תבינו שלא סתם כתוב על כל בקבוק "שמש בגבעון דום". זהו יין עם גאווה מקומית, כזה ששכב שנתיים בחבית ועוד שמונה חדשים בבקבוק לפני ששלומי, זה שאחראי על הטעם הנפלא, החליט שזהו, מוציאים את הגביר. 100 אחוז מרלו, 200 אחוז שפלת יהודה.

עת זמיר הגיע

נסענו לכיוון פארק בריטניה. משמאל כבר הכינו את החלקות לפלפלים מהם מכינים את הפפריקה. כאן ערש התבלין הנפלא, ואם לא ידעתם אז בין החריף למתוק צריך להיות מרחק של קילומטר אחד לפחות. כשתגיעו, בקשו את הפפריקה המרוקאית, זאת שנטחנת גס.

חתכנו למושב עגור (עג'ור, מתעקשים המקומיים), אל יקב עגור של משפחת ישיב. יקב עגור זה קודם כל שוקי, שהוא הסוכן הכי טוב של האזור. נגר ירושלמי לשעבר שהתאהב באזור וביין, איש מלא פואטיקה לגפן ולאדמה, שמתאר בשירה את המפגש המסעיר, המפרה, הדיאלקטי, בין הקרקע, האקלים והאדם.

שוקי חי ביטויים תנ"כיים. "עת זמיר הגיע", הוא אומר, ומבקש לתקן טעות נפוצה: "זה לא הציפור זמיר, זוהי עת לזמור את הגפן". אני לומד ממנו מה מקור הביטוי צמר גפן: "זהו הצמר הרך שמכסה את הניצן". והוא כבר מעביר את ידו ברכות על אותה ניצה זעירה ולבנבנה שמכסה את ניצני הגפן שמתחילים לבצבץ. מה זאת אהבה? זוהי אהבה.

שוקי מנסה לעשות יין מיוחד, מחפש את ה"טרואר", אותו מושג צרפתי לא מוגדר של חלקת הענבים "ההיא", זאת שתיתן את היין המושלם. הוא גם איש של לוקל-פטריוטיזם: "תפסיקו לקרוא תוויות ותתחילו להתחבר ליקבים". ובמילים שלי - תפסיקו להיות פלצנים וצאו אל היקב, חפשו את היינן, תתחברו למה שהיין עושה לחושים שלכם.

הפילוסופיה בזעיר אנפין הזאת לא יצאה סתם, כמובן. זה בגלל ששתינו את ה-SPECIAL RESERVE, קברנה סוביניון 2001. איתו הגיעו הגבינות של חוות צוק - הטום, הגאודה, הרוקפור. והיו 'צימוקי האלה', צימוקים נפלאים של איילת ממושב גבעת ישעיהו, וזעתר עם סומק אדמדם, כמו שצריך, שעושה אוולין, אשתו של שוקי, שאחראית גם לריבת הלימון הנפלאה.

SPECIAL RESERVE מחייב להבין אחת ולתמיד איך מקפידים על השמירה המיוחדת. "לפי מה שלוחשות לי החביות באוזן", מסביר שוקי. "לפעמים שתי חביות, לפעמים שלוש, לפעמים בכלל לא. זה עניין מאוד אינטימי". עכשיו הכל מובן...

• יקב עגור, טל' 9910483 - 02, 759672 - 054 (שוקי), 802049 - 050 (איילת).
  

בראנץ' אל תוך הלאנץ'

המשכתי לגבעת ישעיהו, למשק היין של הנס שטרנבך, הנושא את שם אביו של גדי, שהוא איש רב מעשים. בין שיטוט עם מטיילים בעקבות המלך דוד והפקת יין, הוא גם מייצר מעדני בשר מיוחדים. בימי הפסטיבל תוכלו להגיע לכאן למעין בראנץ' המתמשך אל תוך הלאנץ', שיתזז אתכם מהמטבח של גדי עד הפאטיו הכמעט יווני בחוץ. סביר להניח שבסופו של יום לקום לא ממש תוכלו. מניסיון.

זה התחיל בפשטידת עלים נהדרת עם ברוקולי (באמת ברוקולי? עם כל כך הרבה יין, לך תדע). המשיך ברוסטביף (100 שקל לקילו) וברזאולה, שזה בשר מיושן, דק ונפלא (140 שקל לקילו) ובמרק פטריות שלגמנו תוך האזנה להרצאה על פטריות האזור שגדי מלקט, החל מהמלכה, אזניית הקלח, דרך אחלמית סגולה ונטיפה ערבה, וכלה בנרתיקנית נאה דביקה, שעד עכשיו אני תוהה מי נתן לה את השם המפתה הזה. אחרי זה עברנו לסוטה (בשר מוקפץ בחמאה) עדולמה, כשם החבל, מנה שמגיעה עם רוטב כהה ומשתלבים בה פטריות ובצלים.

חוץ מהיין, לגמנו לא מעט שנאפס, מה שקוראים במקומותינו יין שרף, או יי"ש. מייצר אותו יהודה מאיר מיקב האלה. יהודה משמר בגאווה מסורת אלזסית ברוכה של נקטרי אלים בריכוז 40 אחוז, שמזקקים אותם במתקן מסורתי מנחושת ומיישנים חודשיים-שלושה. במקום דיז'סטיף שתינו עוד שנאפס ולצידו גרסנו עוגיות אלזסיות.

• משק הנס שטרנבך, טל' 859926 - 053; יהודה מאיר, שנאפסר, 9992232 - 02.
  

ערבי יין ואסאדו

בדרך הייתי צריך קצת אוויר, שקט ונוף. קיבלתי אותם בחורבת עתרי, כפר יהודי מתקופת הבית השני שקק"ל סיימה להכשיר בו שבילים ומבואות. מקום שממנו תופסים תצפית מרהיבה, גם על כרמים מטופחים, בהם בוצרים ענבים ידנית באישון לילה, כשהענב הקר שומר על רמת הסוכר ולא מתחיל בתסיסה.

זה נראה לי מספיק מסקרן כדי להגיע אל יקבי עמק האלה בקיבוץ הל"ה. הכניסה אל היקב נעימה, מעוצבת. החבר'ה של יינות האלה מנסים ללמוד על היינות שלהם מהחלקות השונות, להגיע לתעודת זהות של כל כרם וחלקה. חדרי התסיסה מרשימים: עשרות חביות עץ, כשהשרדונה הלבן, למשל, מותסס בחביות עץ אלון צרפתי מחבל בורגונדי. הוא לא יוצא מהן אלא אחרי שהתיישן 12 חודשים.

התוצאה מפתיעה: שרדונה מינרלי, קריספי מאוד, שונה ממרבית השרדונה הישראליים, שהם בדרך כלל יותר טרופיים. החזיר לי את האמון ביין לבן. שתינו גם קברנה סוביניון מעניין ומוסקט לקינוח. אין לי ספק שלתפיסה האסתטית שמלווה את הכרמים ואת היקב של יקבי האלה תהיה השפעה לא מבוטלת על הסביבה.

במהלך "פסטיבל האוכל הכפרי" יקבי האלה מכינים ערב של יין ואסאדו. טל' 9994885 - 02.