מאחורי עוללים ויונקים
בניגוד למדינת ישראל, הפלסטינים לא מביאים את ילדיהם אל שדה הקרב. הצבא הוא שמביא את שדה הקרב אל ילדיהם
בלשון בוטה-משהו אפשר לומר כי הפשיטה השבוע היתה מסיבת הפרידה של תא"ל גדי שמני, מפקד אוגדת עזה שסיים אתמול את תפקידו. מעין מפגן שרירים חגיגי ומהדהד, לבל ייאמר עליו חלילה שהוא עזב את הרצועה "מבלי לנצח" עוד קצת. שהרי מן הראיונות עימו וממה שסיפרו בשמו כתבים צבאיים ממושמעים עולה בבירור כי "סוגיית הניצחון" מאוד-מאוד טורדת את נפשו הגברית.
בלשון בוטה פחות אפשר לומר כי נראה שהצבא מתעקש לא להחלים מ"טראומת לבנון". כזכור, הצבא אולץ לבצע צעד נבון ומועיל, בניגוד גמור לדעת מפקדיו וחכמיו, ולצאת מלבנון מבלי להותיר אחריו אדמה חרוכה. הנסיגה המלאה והרגועה חילצה באחת את ישראל מן הבוץ הלבנוני, אך משום-מה, ורק בוחני כליות-ונפש מקצועיים יצליחו אולי להבין מדוע מתייחס הצבא אל הנסיגה ההיא כאל "בריחה", או תבוסה, ובכל מקרה - כלימה. את "הכלימה" הזאת מבקש הצבא למחות מאז ועד היום. כאילו נשבעו כל מפקדיו כי לעולם הוא לא "יובס" עוד בהסגת כוחות שקטה והגיונית.
ועתה, כאשר מדובר בנסיגה מן הרצועה (והצבא כנראה נמנה עם אותם תמימים ופתאים הסבורים שאריאל שרון באמת רוצה, או באמת מסוגל, לזוז מילימטר בודד אחד), שוב אוחזת האימה בגנרלים; "אויה, אויה" אפשר כמעט לשמוע את הרהורי לבם, "אם לא נרביץ שם לכל עבר כאחוזי תזזית, כיצד יידעו כולם כי ניצחנו?", והרי אין איבר דואב יותר מאשר אגו חבול.
לו היה מדובר אך ורק בבעיות מעט ילדותיות של כבוד - ניחא. למרבה האסון כרוך העניין גם בדם ובמוות. גם שם, גם כאן. לא רק "חמושים" ו"מבוקשים" ו"דרושים" ו"פצצות מתקתקות" (תארים שמוענקים לעתים רק לאחר המוות) נהרגים. גם ילדים. גם הפעם. ילדים מתים אינם נראים טוב על זרי הניצחון של הגנרלים המנצחים. לכן משווקת בעת האחרונה, ובתדירות גוברת, התשובה הניצחת: "המנוולים הללו מסתתרים מאחורי גבם של ילדים". ללמדנו כי עד כדי כך כבר הגיעה רשעתם של אויבינו.
את הנימוק הנתעב הזה צריך להרוג כל אימת שהוא צץ. מי שמחדיר טורי שריון למחנה פליטים צפוף צריך לדעת כי סופו שיהרוג ילדים. מי שמשליך פצצות על בתי מגורים ויורה טילים אל תוך רחובות סואנים צריך לדעת שהוא עתיד להרוג ילדים. מי שהמטה העליון של צבאו-הוא שוכן בלבה של עיר הומה, צריך להיות מאוד זהיר בטרם הוא מאשים מישהו אחר בהסתרת "חמושיו" מאחורי גבם של ילדים.
ובעיקר נשמע הטיעון הזה חלול ומזויף כאשר הוא בוקע מפי קציניה של מדינה אשר עשתה את ההסתתרות מאחורי גבם של ילדים למדיניות של קבע. זה שנות דור ומעלה משגרת מדינת ישראל רבבות ילדים (עם הוריהם) אל החזית, במטרה מוצהרת "לקבוע עובדות בשטח", לדחוק את רגלי "האויב" ולהרחיב את גבולה של המדינה. משימה צבאית לכל דבר ועניין. ומדינה השולחת ילדים למשימות של סיפוח טריטוריות, או אפילו רק מסכינה עם נוכחותם באותן טריטוריות, מציגה שיאים חדשים של צביעות ואכזריות כאשר היא מעיזה להטיח בזולתה את אשמת השימוש המגונה בילדים.
יכולים הגנרלים הללו לזעוק ככרוכיות ולגלגל עיניהם לשמים בחסידות, והעובדות לא ישתנו: בניגוד למדינת ישראל, הפלסטינים לא מביאים את ילדיהם אל שדה הקרב. הצבא הוא שמביא את שדה הקרב אל ילדיהם. וכל עוד אין הם מאשימים גם את המתנחלים ואת עושי-דברם בשלטון שהם פועלים מאחורי קיר-מגן של ילדים, מוטב להם שיכבשו עיניהם בקרקע כל אימת שילד פלסטיני "מוצא את מותו" מידי כלי-משחית ישראלי.
לפנייה לכתב/ת 
