שתף קטע נבחר

ארץ הסוסים הגדולים

"ספר נחמד, בבקשה תיהנו ממנו", חותם הארלן אליסון את ההקדמה העדכנית ל"חזיונות מסוכנים", האנתולוגיה שפורסמה ב-1967, וביטאה מהפכה בספרות הספקולטיבית. מה שהיה אולי ילד מרדני הפך עם הזמן לאסופה מכובדת, לציון דרך, וכעת הוא יוצא בפורמט חדש בתרגום לעברית.להלן סיפור אחד מתוכו מאת ר"א לאפרטי. תיהנו ממנו

 

הקדמה ל"ארץ הסוסים הגדולים"

 

תסתכלו אל מחוץ לחלונכם. מה אתם רואים? את קרב הכנופיות בפינה, עם הנערים שמשתמשים בפותחנים אחד על פניו של האחר; משחיז המספריים עם הכרכרה הצבעונית שלו והפעמונים המצלצלים; אישה גוצה בשמלה מודפסת שקצרה מדי לרגליה שמנות, מכסחת את הדשא שלה; אזעקת שרפה וילדים לכודים בקומה החמישית; כלב משוגע שנצמד לרגלו של מחלק עלוני אדוונטיזם של היום השביעי; מהומות גזע מתקרבות עם נציג של רא"ם במשאית קול. משהו מזה או הכול?

 

לא נדרשים כוחות התבוננות מיוחדים כדי לקטלג את מה שלא ניתן לסווג. אבל עכשיו הסתכלו שוב. מה אתם רואים? מה אתם בדרך כלל רואים? רחוב ריק. עכשיו תקטלגו: אבני שפה, שבלעדיהן יעלו מכוניות על מדשאות החזית. תיבות דואר, שבלעדיהן ייעלם המגע עם העולם. עמודים וחוטי טלפון, שבלעדיהם תחרוק התקשורת עם העולם ותיעצר. מרזבים, ביבים ופתחי ביוב, שבלעדיהם תוצפו כשיורד גשם. אספלט, שבלעדיו מכוניתכם לא תחזיק מעמד חודש על הסלע הגרוס. הרוח, שבלעדיה, ובכן, נגמר יום. מה הם הדברים האלה? הם הדברים הברורים. ברורים כל-כך, עד שהם נעשים בלתי נראים. על פני כמה ברזי כיבוי ותיבות דואר חלפתם היום? אף אחד? עברתם על פני תריסרים, אבל לא ראיתם אותם. הם האטבים רבי הערך להדהים, הנחוצים לחלוטין, שמהם מתעלמים לחלוטין, של חברה מנוהלת היטב.

 

ספרות ספקולטיבית היא חברה קטנה. יש לה דיירים ברורים ונוצצים. נייט, שקלי, סטרג'ן, ברדבורי, קלרק, וונגוט. אנחנו רואים אותם ומבחינים בהם, ויודעים מי הם. אבל החברה לא הייתה פועלת ביעילות של אפילו אלפית מזה ללא המחברים השקטים, אלו ששולחים סיפור אחר סיפור; לא עבודה בינונית אלא באמת סיפורים מצוינים, פעם אחר פעם. כאלה שאחרי שסיימת אותם, אתה נשען לאחור וחושב: "זה היה סיפור טוב". ואתה ישר שוכח מי כתב אותו. אולי אחר כך אתה נזכר בסיפור. "אה כן, זוכר את הסיפור על..." ואז אתה מקמט את מצחך ואומר: "איך לעזאזל קראו לבחור שכתב את זה? הוא עשה כמה דברים, אתה יודע, סופר טוב למדי..."

 

הבעיה היא הצטברות. כל סיפור הוא מצוין, עומד בפני עצמו. אבל איכשהו הם לעולם לא יוצרים סכום, תמונה של מחבר, קריירה בפרספקטיבה. זו העובדה המצערת אך הברורה על מקומו של ר"א לאפרטי בספרות הספקולטיבית.

 

הוא אדם של מוצקות, שכתיבתו מצוינת. לא רק סיפורת בעלת איכות, אלא סיפורת שבאמת מהווה דוגמה. הוא כותב כבר – כמה שנים? יותר משש, אבל פחות מחמש-עשרה? משהו כזה. אבל הוא מוזכר לעתים רחוקות כשחובבים נאספים לדון במחברים. אפילו שהוא נכלל באנתולוגיות רבות – ב-Years Best SF של ג'ודית מריל בכמה הזדמנויות, ובאנתולוגיית Worlds Best של קאר-וולהיים פעמיים – ופורסם ברוב כתבי העת של המדע הבדיוני. הוא האדם הבלתי נראה.

דבר זה יתוקן כאן. רפאל אלושיוס לאפרטי יעלה, ידבר ויכריז על עצמו, ואתם תקראו סיפור מבריק ביותר נוסף שלו. ולעזאזל, הפעם תזכרו!

 

לאפרטי מדבר: "לא בהכרח בסדר הזה, אני בן חמישים ואחת, רווק, מהנדס חשמל, אדם שמן.

"נולדתי באיווה, הגעתי לאוקלהומה כשהייתי בן ארבע, ופרט לארבע שנים בצבא חייתי כאן כל חיי. כמו כן שירַתִּי שנה אחת בשירות הציבורי בוושינגטון די-סי. הלימודים הגבוהים היחידים שלמדתי היו במחלקת לימודי הלילה של אוניברסיטת טולסה, שבה למדתי במשך שנתיים בעיקר מתמטיקה וגרמנית. עבדתי קרוב לשלושים שנים בשביל חנויות מוצרי חשמל, בעיקר כקניין וכמנהל תמחור. במלחמת העולם השנייה הוצבתי בטקסס, בצפון קרולינה, בפלורידה, באוסטרליה, בגינאה החדשה, במורוטאי (מזרח הודו ההולנדית, כיום אינדונזיה) ובפיליפינים. הייתי סמל צוות טוב, ופעם דיברתי די טוב מלזית פסר וטגלוג (של הפיליפינים).

 

"מה אדם אומר על עצמו? לעולם לא את הדברים החשובים. הייתי שתיין כבד במשך שנים ונגמלתי לפני כשש שנים. דבר זה הותיר חלל ריק: כשאתה מוותר על חברתם של השתיינים המעניינים יותר, אתה מוותר על דבר-מה צבעוני ופנטסטי. אז החלפתי את זה בכתיבת מדע בדיוני. משהו שקראתי באחד מכתבי העת של הסופרים הכניס לי את הרעיון המטופש שכתיבת מדע בדיוני תהיה קלה. היא לא, בשבילי. לא גדלתי על החומר הזה כפי שנראה שרוב הכותבים בַּתחום עשו.

 

"התחביב שלי הוא שפה. כל שפה שהיא. השקעתי לפחות אלף דולר בספרי שפה וקריאה ומילונים ולינגפונים וקורסי קונטינפונים . רכשתי ידע רב על קריאה בשפות הלטינית, הגרמנית, והסלבית, וכן אירית ויוונית; אבל ספרדית, צרפתית וגרמנית הן היחידות שאני קורא בשטף במהירות מכובדת. אני קתולי מהפלג שאינו-באופנה או השמרני. באשר לפוליטיקה, אני החבר היחיד במפלגת המרכז האמריקאית, שאת עיקריה ארשום יום אחד בסיפור אוטופיה-אירונית. אני צועד כפייתי; שחררו אותי בעיירה זרה, ואחקור כל פינה בה ברגל בתוך שבוע. אני לא חושב שאני בחור מעניין במיוחד".

 

כאן שוב העורך, להערה אחרונה. לאפרטי הוא לא מעניין בערך כמו הסיפורים שלו. כלומר, זה לא המצב בכלל. בתור עזר לטענת התביעה נגד טענתו של ר"א שהוא סתמי, מובא הסיפור הבא, אחד מהחביבים עליי במיוחד בספר. (הארלן אליסון)

 

ארץ הסוסים הגדולים / ר"א לאפרטי

 

"הם באו ולקחו את ארצנו מאיתנו", האנשים תמיד אמרו. אבל איש לא הבין אותם.

 

שני אנגלים, ריצ'רד רוקוול וסֶרוּנוֹ סמית, נסעו בכרכרה במדבר תר. הייתה זו ארץ חשופה ואדומה, יותר סלעים מחול. נראה כאילו הקצה הופשט ממנה, והאדמה התחתית העירומה נותרה לא מכוסה.

 

הם שמעו רעם, וזה התמיה אותם. הם הביטו זה בזה, רוקוול הבלונדיני וסמית הכהה. מעולם לא היו רעמים בשטח שבין ניו דלהי לבַהַווַלְפּוּר. מה הקשר בין מדבר צפון הודו הצחיח ובין רעם?

"בוא ניסע לרכסים האלה", אמר רוקוול לסמית, ושלח את הרכב לעלייה. "לעולם לא יורד כאן גשם, אבל פעם נלכדתי בשיטפון בארץ שבה מעולם לא ירד גשם. כמעט טבעתי".

 

שוב נשמע רעם, כבד ומתגלגל, כאילו כדי לומר להם שהם שמעו נכונה.

 

"הערוץ הזה נקרא קוטי טאוואדי – נהר קטן", אמר סמית בקדרות. "אני תוהה למה".

אז הוא נרעד לאחור כאילו התחלחל מעצמו.

 

"רוקוול, למה אמרתי את זה? מעולם לא ראיתי את הערוץ הזה לפני כן. איך שם כזה קפץ לראשי? אבל זה השטח הנמוך שיהפוך לנהר קטן אם אי-פעם ירד גשם בארץ הזאת. בארץ הזאת לא יכול לרדת גשם בכמות ניכרת. אין שום מקום גבוה שישבור את קצת הלחות שמגיעה לכאן".

 

"אני תוהה על כך בכל פעם שאני מגיע", אמר רוקוול והרים את ידו לעבר הגבהים המנצנצים – ארץ הסוסים הגדולים, המיראז' המפורסם. "אם הוא באמת היה שם, הוא היה סוחט את הלחות. הוא היה הופך את כל זה לערבה פורייה".

 

הם היו סיירי מינרלים שביצעו מחקר קרקעי פרטני על חלקים מבטיחים מסקר אווירי. הבעיה עם התר הייתה שהיה בו הכול – עופרת, אבץ, נחושת, בדיל, בוקסיט – בכמויות שוליות, ופחות מזה. בשום מקום התר לא ישתלם, אבל בכל מקום הוא כמעט ישתלם.

 

עכשיו נראו ברקים מעל גובהי המיראז'; הם מעולם לא ראו זאת לפני כן. הוא נמלא עננים והונמך. הרעם נשמע בגלים מתגלגלים, ואין דבר כזה מיראז' של קול.

 

"או שיש שם ציפור גדולה מאוד ועסוקה מאוד, או שזה גשם", אמר רוקוול.

 

והחל לרדת גשם, ברכות אך ברציפות. זה היה נעים שעה שהתנהלו ברכב במשך אחר הצהריים. גשם במדבר הוא תמיד כמו בונוס.

 

סמית פצח בשיר שמח באחת מלשונות צפון-מערב הודו, לחן עם קצב גס, אף שרוקוול לא הבין את המילים. השיר היה מלא חרוזים כפולים ומילים צפופות, כאלו שילד היה עשוי להמציא.

 

"איך בשם השטן אתה מכיר את השפות טוב כל-כך?" שאל רוקוול. "לי הן קשות, ויש לי רקע לשוני טוב".

 

"לא הייתי צריך ללמוד אותן", אמר סמית, "פשוט הייתי צריך לזכור אותן. כולן מתקבצות סביב הבורו ג'יב עצמו".

 

"סביב המה? כמה מהשפות אתה מכיר?"

 

"את כולן. שבע האחיות. הן נקראות: פונג'אבי, קשמירי, גוג'אראטי, מאראת'י, סינדי, הינדי".

 

"שבע האחיות שלך הן רק שש", לעג רוקוול.

 

"יש אמרה שלפיה האחות השביעית ברחה עם סוחר סוסים", אמר סמית. "אבל עדיין נתקלים פה ושם בעולם בנערה השביעית הזאת".

 

לעתים קרובות עצרו לסקירה ברגל. צבעם של הפלגים החדשים היה חשוב לאנשי המינרלים, והייתה זו הפעם הראשונה שראו מים זורמים בארץ זו. הם המשיכו לסירוגין ובאטיות, ועברו כמה מילין בוציים.

 

רוקוול התנשף פעם אחת וכמעט נפל מהרכב. הוא ראה זר מוחלט לצדו, וזה זעזע אותו.

 

אז ראה שזה סמית, ונדהם מהאשליה. ובתוך זמן קצר, ממשהו אחר.

 

"משהו מאוד לא בסדר כאן", אמר רוקוול.

 

"משהו מאוד בסדר כאן", ענה לו סמית ופצח בשיר נוסף בהודית.

 

"אנחנו אבודים", דאג רוקוול בקול. "אנחנו לא יכולים לראות לַמרחק בגלל הגשם, אבל לא צריכה להיות כאן אדמה מתרוממת. זה לא ממופה".

 

"מובן שכן", שר סמית. "זה הג'לו צ'אר".

 

"זה מה? מאיפה הבאת שם כזה? המפה ריקה כאן, והארץ אמורה להיות בה".

 

"אז המפה פגומה. בן אדם, זה העמק המתוק ביותר בעולם! הוא יוביל אותנו עד למעלה. איך המפה יכולה לשכוח את זה? איך יכולנו כולנו לשכוח את זה כל-כך הרבה זמן?"

 

"סמית! מה קרה? אתה מסטול".

 

"הכול בסדר, אני אומר לך. נולדתי מחדש ממש לפני רגע. זו שיבה הביתה".

 

"סמית! אנחנו נוסעים בדשא ירוק".

 

"אני אוהב את זה. אני יכול ללחך את זה כמו סוס".

 

"הצוק הזה, סמית! הוא לא צריך להיות קרוב כל-כך! הוא חלק מהמירא -"

 

"מה, אדוני, זה הלולו טרוסול".

 

"אבל זה לא אמיתי! הוא לא מופיע בשום מפה טופוגרפית!"

 

"מפה, אדוני? אני איש קאלו מסכן שלא מבין בדברים כאלה".

 

"סמית! אתה קרטוגרף מוסמך!"

 

"באמת נראה שעבדתי במקצוע עם שם דומה לזה. אבל הצוק אמיתי. טיפסתי עליו בילדותי – בילדותי האחרת. ושם, אדוני, זה הדרפנגורו רז – ההר המדושא. והמישור הגבוה לפנינו, שעליו אנחנו מתחילים לטפס, הוא דיז בורו גראי – ארץ הסוסים הגדולים".

 

רוקוול עצר את הכרכרה וקפץ ממנו. סמית בא אחריו בטשטוש מאושר.

 

"סמית, אתה משוגע פעור עיניים!" התנשף רוקוול. "ומה אני? אנחנו אבודים נוראות. סמית, תסתכל ביומן הסרטוט ובכַוון!"

 

"יומן סרטוט, אדוני? אני איש קאלו מסכן שלא יודע -"

 

"לעזאזל, סמית, אתה בנית את המכשירים האלה. אם הם צודקים, אנחנו כשבע מאות רגל גבוהים מדי וטיפסנו במשך עשרה מילין ברמה שאמורה להיות חלק ממיראז'. לא ייתכן שהצוקים האלה נמצאים כאן. אנחנו לא יכולים להיות כאן. סמית!"

 

אבל סרונו סמית דידה משם כמו משוגע.

 

"סמית, לאן אתה הולך? אתה לא שומע אותי?"

 

"אתה קורא לי, אדוני?" שאל סמית. "ובשם כזה?"

 

"האם שנינו משוגעים כמו הארץ?" גנח רוקוול. "עבדתי איתך שלוש שנים. לא קוראים לך סמית?"

 

"מה, כן, אדוני, אני מניח שניתן לקרוא לזה באנגלית סוס-סמית או שחור-סמית. אבל השם שלי הוא פטלנגרו, ואני הולך הביתה".

 

והאדם שהיה סמית התחיל לצעוד אל ארץ הסוסים הגדולים.

 

"סמית, אני עולה על הכרכרה וחוזר", צעק רוקוול. "אני מפוחד עד לעצמותיי מהארץ המִשתַנָה הזאת. כשמיראז' נעשה מוצק, מגיע הזמן לפרוש. בוא! נחזור לביקנאר עד מחר בבוקר. יש שם רופא, ובר. אנחנו צריכים אחד מהם".

 

"תודה לך, אדוני, אבל אני חייב לעלות לבית שלי", שר סמית. "היה נחמד מצדך להסיע אותי חלק מהדרך".

 

"אני עוזב אותך, סמית. משוגע אחד עדיף על שניים".

 

"אשבה, סרישאן", קרא סמית לפרדה.

 

"סמית, גלה לי דבר אחד אחרון", קרא רוקוול, מנסה למצוא פיסה של שפיות להיאחז בה. "מהו השם של האחות השביעית?"

 

"רומָני עמוקה", שר סמית ונעלם במישור הגבוה שתמיד היה מיראז'.

 

*

 

בחדר עליון ברחוב אוליב בסנט' לואיס, מיזורי, זוג חצי-חצי דיבר חצי-חצי.

 

"הרז ריזר", אמר הגבר. "אני יכול לסנג אותו כמו ברישנידו. בואי ג'אל".

 

"בסדר", אמרה האישה, "אם אתה אווה".

 

"לעזאזל, אני מתערב שאני יכול ריקר הרבה בנו בבדה שנגיע לשם. יהיה לי קאקו לבוא קינא אל סארו".

 

"עם קצת באצ'י אנחנו יכולים להיות ג'אל עד אריט", אמרה האישה.

 

"נאשיבה, אישה, נאשיבה!"

 

"בסדר", אמרה האישה והחלה לארוז את המזוודה שלהם.

 

בקמרגו שבמדינת צ'יוואווה במקסיקו מכר מכונאי עצל את העסק שלו תמורת מאה פזוס ואמר לאשתו לארוז – הם עוזבים.

 

"לעזוב עכשיו, כשהעסקים טובים כל-כך?" שאלה.

 

"יש לי רק מכונית אחת לתקן, ואני לא יכול לתקן אותה", אמר הגבר.

 

"אבל אם תנסה די זמן, הוא ישלם לך כדי להרכיב אותה בחזרה גם אם היא לא מתוקנת. זה מה שהוא עשה בקיץ שעבר. ויש לך סוס לפרזל".

 

"אני מפחד מהסוס הזה. אבל זה חזר. בואי נלך".

 

"אתה בטוח שנוכל למצוא את זה?"

 

"מובן שאני לא בטוח. ניסע בקרון שלנו, והסוס החולה שלנו יסחב אותו".

 

"למה לנסוע בקרון כשיש לנו מכונית פחות או יותר?"

 

"אני לא יודע למה. אבל ניסע בקרון ונתלה את הפרסה הישנה הגדולה על המשקוף".

 

*

 

עובד קרנבל בנברסקה הרים את ראשו והריח את האוויר.

 

"זה חזר", אמר. "תמיד ידעתי שנדע. יש כאן צוענים אחרים?"

 

"יש בי קצת ררט", אמר אחד מחבריו. "הנרבלנגרו דייבז הזה הוא בכל מקרה קרנבל קטן. נגיד לבוס לדחוף את זה בצ'ב שלו וניסע".

 

*

 

בטולסה הכריז סוחר מכוניות משומשות, שנקרא צועני אדום, על המכירה החמה ביותר באזור:

"הכול חינם! אני עוזב. קחו את המסמכים וסעו. תשע מכוניות חדשות ושלושים משומשות במצב טוב. הכול חינם".

 

"אתה חושב שאנחנו משוגעים?" שאלו האנשים. "איפה המלכודת?"

 

אדום הניח את הניירות לכל המכוניות על הרצפה ושם עליהם לבנה. הוא נכנס למכונית הגרועה מכולן ונסע משם לעולם.

 

"הכול חינם", שר כשנסע. "קחו את הניירות וקחו את המכוניות".

 

הן עדיין שם. אתם חושבים שאנשים משוגעים מספיק ליפול למלכודת כזו?

 

בגלווסטון שאלה מוזגת בשם מרגרט סוחרים יורדי ים מהי הדרך הטובה ביותר להגיע לקראצ'י.

 

"למה קראצ'י?" שאל אותה אחד מהם.

 

"חשבתי ששם הנמל הגדול הקרוב ביותר", אמרה. "זה חזר".

 

"הרגשתי בבוקר שזה חזר", אמר. "אני צ'אל בעצמי. בטח נמצא משהו שנוסע לשם".

 

*

 

באלפי מקומות רמאים וחוזות עתידות, קאקיבסקרוס והג'דוסיאס, ליצנים וקצינים, רוזני קונ-דום ודוכסי מצרים הקטנה פארוולד את הכסף שלהם והתכוננו לנוע.

 

גברים ומשפחות קיבלו החלטות פתאומיות בכל מדינה. אתינגנוי נאספו בגבעות מעל סלוניקי ביוון, ואליהם הצטרפו אחים מסרביה ומאלבניה ומגבעות רודוף של בולגריה. זינגארי מצפון איטליה נאספו בפביה והחלו לנוע לגנואה כדי לעלות על ספינה. באומיס מפורטוגל ירדו מפורטו ומליסבון. זיטאנוס מאנדלוסיה ומכל דרום ספרד הגיעו לסנלוקר ולמלגה. זיגונר מתורינגיה ומהנובר התקהלו בהמבורג כדי למצוא מעבר באוקיינוס. זיובוגה ודודניהם השלטה מעורבי הדם מכל קנוק וקויל באירלנד מצאו סירות בדבלין ובלימריק ובבנטרי.

 

ממעמקי אירופה נעו טסיגאני מזרחה דרך היבשה. האנשים הגיעו מאלפיים נמלים בכל יבשת ובאלף דרכים – רבים מהן נשכחו מזמן.

 

בלרוס, קלו, מאנוש, מללו, טסיגאני, מורו, רומני, פלמנקו, סינטי, סיקארה, האנשים רבי-השמות נסעו באלפיהם. הרומני ראי היו בתנועה.

 

שני מיליון צוענֵי העולם החלו לחזור הביתה.

 

*

 

במכון דיבר גרגורי סמירנוב עם חבריו ועמיתיו.

 

"אתם זוכרים את התזה שהצגתי לפני כמה שנים", אמר, "שלפיה, לפני מעט יותר מאלף שנים הגיעו לארץ מבקרים חיצוניים ולקחו רסיס מכדור הארץ? כולכם צחקתם לתזה שלי, אבל אני הגעתי למסקנתי באמצעות ניתוח איזוסטטי ואיאוסטטי מדויק. אין שום ספק שזה קרה".

 

"אחד מהרסיסים שלנו חסר", אמר אלושיוס שיפלאפ. "ניחשת שהרסיס נלקח משטח של עשרת אלפים מילין מרובעים ובעובי של לא יותר ממיל בחלק העבה ביותר. אמרת שהם רצו להעביר את הרסיס מהארץ שלנו למעבדותיהם בתור דגימה. יש לך משהו חדש על הרסיס החסר שלנו?"

 

"אני מסיים את הבדיקה", אמר גרגורי. "הם החזירו אותו".

 

*

 

זה היה פשוט, באמת, ג'קווסטסקרו, פשוט מבחינה צוענית. הגאג'ה, הלא צוענים של העולם, הם שמספקים תשובות מסובכות לדברים פשוטים.

 

"הם לקחו את ארצנו מאיתנו", הצוענים תמיד אמרו, וזה מה שקרה.

 

המבקרים החיצוניים העבירו יריעה מתחת לה, הרעידו אותה קלות כדי להיפטר מבעלי חיים עצבניים ולקחו אותה לצורך בדיקה. בתור סמן, הם השאירו סימולקרה לא גשמית של ארץ גבוהה זו, כפי שאנחנו שמים לעתים תגי שם או תמונה לציין היכן יונח עצם אחר כך. בני אדם ראו לעתים קרובות בסימולקרה מיראז'.

 

המבקרים החיצוניים הניחו סימולקרה גם במוחם של בעלי החיים המפותחים שברחו מהאדמה הנעה. היא תשמש משואה מידית, שתמנע התיישבות קבע במקום עד שיגיע הזמן להתיישבות מחדש; בדחף הזה היו שלובים התראות, חזיונות עתיד ותובנות מסוימות.

 

כעת החזירו המבקרים את פיסת האדמה, ובעלי החיים הישנים חזרו אליה.

 

"מה – אה – חיוך מתנשא מצדי – המבקרים החיצוניים יעשו עכשיו, גרגורי?" שאל אלושיוס שיפלאפ במכון.

 

"ייקחו רסיס נוסף מהארץ שלנו לבדיקה, אני מניח, אלושיוס", אמר גרגורי סמירנוב.

 

רעידות אדמה בעוצמה נמוכה טלטלו את אזור לוס אנג'לס במשך שלושה ימים. כל האזור פונה מאנשים. אז נשמעה שריקה מפוצצת מהשמים, כאילו אומרת: "כל מי שמתכוון לרדת, שיֵרד".

אז נלקחו פני השטח וכל מבני העל. זה נעלם. ונשכח במהירות.

 

מתוך האנציקלופדיה המקיפה של המאה העשרים ושתיים, כרך 1, עמוד 389 –

 

אנג'לנוס. (ראה גם צועני מכוניות וקליפורנים) קבוצה אתנית מעורבת ממקור לא ידוע, עוסקת בעיקר בנדודים במכוניות. נחזה שהם יהיו המשתמשים האחרונים בכלי הרכב הזה, וכמה דגמים ארכאיים עמוסי כרום עדיין מיוצרים לשוק שלהם. אנשים אלה אינם קבצנים; רבים מהם ניחנו בתבונה עילאית. הם לעתים קרובות עובדים בעסקים, בדרך כלל בתור סוחרי נדל"ן, מהמרים, יועצי סתרים, מנהלי שירותי הזמנת תעודות גמר בדואר ומקדמֵי דבר כזה או אחר. רק לעתים רחוקות הם נשארים באותו המקום זמן רב.

 

הבילויים שלהם מעניינים. הם נוהגים במשך שעות וימים בכבישים מהירים ובמחלפים. נאמר שרוב האנג'לנוס הם צרכני סמים נרקוטיים, אבל הרולד פרילאב (שחי במשך כמה חודשים כאנג'לנו) הוכיח שזה לא נכון. הדבר שהם שואפים במשחקיהם (כלי עשן) הוא עשן שחור מפחמן ומתוצרי דלק שעורבב עם תחמוצת חד-חנקנית. המטרה שלו אינה ברורה.

 

האמונה של האנג'לנוס היא תערובת של כתות עתיקות עם מרכיב חזון-אחרית-ימים חזק ביותר. מוטיב גן העדן מיוצג על-ידי התייחסות ל"שדרת סנסט" מיסטית. שפת האנג'לנוס היא שפת רחוב צבעונית ומלאת חיים. תיאורם את מקורם הוא מעורפל: "הם באו ולקחו את הדיזני שלנו מאיתנו".

 

אחרית דבר:

 

כולנו בני דודים. איני מאמין בגלגול נשמות, אבל המערכת היחידה של גלגול נשמות שתהיה צודקת היא זו שבה יהפוך כל אדם באופן עוקב (או לפעמים בו-בזמן) לאדם אחר. דבר זה יימשך כמה מיליארדי תקופות חיים; מחבר עם תחושת קרבה מנסה לעשות את זה בתקופת חיים אחת.

 

כולנו צוענים, כמו במשל כאן, ויש לנו משואת התבייתות מובנית וזיכרון של מקום מעורפל ומעולה יותר, מציאות שמוסווית כמיראז'. איני יודע אם המקום המעולה הוא כאן, עד כאן או מכאן, ואולי יהיה זה עולמנו המידי כשיונפש במידה מספקת; אבל אינטואיציה בנוגע לו חולפת לפעמים בקהילה כולה. ישנם, או צריכים להיות, ההרים המנצנצים האלה; והם שייכים לנו. המחלוקת (או הקיטוב) היא בינינו כיחידים וכחברים בגזע הלוהט הזה, המתעמתים עם חזון אחרית הימים. הייתי מבטא זאת באופן נהיר יותר אילו ידעתי כיצד.

 

אבל לא כתבתי את הסיפור כדי לציין רעיון זה, אלא כדי להזכיר שם. קיימת מרגרט המוזגת – לא זו שבסיפור, כמובן (שכן אנחנו חייבים לציית להכחשה "כל דמיון לאנשים חיים או מתים במציאות הנו מקרי בהחלט"), אלא אחרת בעלת אותו השם – והיא צוענית. "שים את שמי בסיפור, רק את מרגרט המוזגת", אמרה לי. "לא אכפת לי מה, אפילו תקרא לכלב בשם הזה". "אבל לא תדעי מזה", אמרתי, "את לא קוראת שום דבר, וכך גם אף אחד מהאנשים שאיתם את מסתובבת". "אדע את זה", אמרה, "כשמישהו אחר יקרא את זה, כשהוא יגיע לשֵם מרגרט המוזגת. אני יודעת דברים כאלה".

 

לא ממני, אלא ממישהו שיקרא את זה כאן, תקבל מרגרט את האינטואיציה, ושתי הקבוצות יֵדעו. "היי, העטלף הזקן עשה את זה", תאמר מרגרט. אני לא יודע מה הקורא-שולח שנתפס באמצע יאמר או יחשוב.

 

אני שמח להיות חבר בקבוצה האצילית גם אם הוללת לעתים שבהפקה זו. יש בה אווירת מצוינות, ומשהו מזה ישתפשף בי. אנחנו, כולנו, רוזנים של קונ-דום ודוכסים של מצרים הקטנה.

 

מתוך "חזיונות מסוכנים", עורך: הארלן אליסון, תרגום: אורי שגיא, הוצאת "אופוס"

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים