"ערים תאומות" - דל ושטוח
ספרו של דרור בורשטיין מלא בקטעים קצרצרים שמתחזים לאמיתיים, אבל הוא לא הופמן, ויש לו רק טריק אחד בשרוול
אבל הדרך אצה לסופר ולבית ההוצאה שלו, ואין ברירה – עם כל הצער – אלא להתבונן במה שיש. על דרך החיוב צריך לומר, שמה שיש הוא מעט מאוד. "ערים תאומות" הוא קובץ של וינייטות קצרצרות, שכמעט כל אחת מהן מתחזה לידיעה חדשותית אמיתית, וכולן כתובות בנוסח המוכר לנו מעמודי זוטות – חו"ל בעיתונים היומיים. דוגמאות תוכלו למצוא כאן והן המיטב של מה שתמצאו בספר.
יש ביניהן קצרות מאוד, כמו זו: "יש מקום על פני האדמה שבו נשלחת שלהבת של קרח כלפי צפון אל שלהבת אחרת של איים קרים ואדמה. ימאים נורבגים שצלחו שם את הים נוהגים להשליך אל המים ספרים במעבר הזה". פחות משלוש שורות של דפוס, על פני עמוד שלם. הופכים עמוד – ויש עמוד ריק.
הספר מחזיק 111 עמודי טקסט בריווח כפול, כלומר – מחצית מזה - כי כולו מודפס רק על צידו האחד של דף. אז נגיד 56, בעיגול כלפי מעלה? ומתוכם, 51 עמודים מכילים כל אחד וינייטה שאורכה פחות מחצי עמוד. מסקנה: מוכרים לכם, במקרה הטוב, 30 עמודי טקסט (מאוד מרווחים). תחושה של עודף-אווריריות עולה מן הקונסטרוקציה הזאת, שלא לומר – חשש קל לעבודה בעיניים. ואם תרצו – חיקוי מאוד מאוד לא מוצדק של עיצוב הספרים של יואל הופמן. הופמן, כדאי שנזכור, כותב טקסטים שגובלים בשירה, וככאלה הם מעוצבים ומוצגים לקורא. בורשטיין כתב בעיקר מיני דברים שהם כאילו-ידיעות עיתונאיות קטנות. אם היו רוצים להעניק להן אמינות בעזרת העיצוב, הן גם היו נדחסות בזו אחר זו אל הדף – אבל אז לא היה ספר למכור. 78 שקלים, השבוע ב"סטימצקי".
טריק מוכר
ועכשיו לתכנים: מדובר בטריק ספרותי חביב ומוכר. פיברוקה של ידיעה – או הענקת מעמד של "אמת אונטולוגית" - בעזרת שימוש נכון בלשון הכרוניקה, הוא טכניקה ספרותית אפקטיבית ביצירות של פאסטיש, והדים לקיומה אפשר למצוא כבר בכתביו של מניפוס מגדָרָה, הפוסט-מודרניסט הראשון בהיסטוריה הכתובה של המערב, איש שפעל במאה החמישית לפני הספירה.
בדרך כלל, משמשת הטכניקה הזאת למתן תוקף לאבסורדים, פרדוקסים וכשלים לוגיים מסוגים שונים: כך תמצאו אצל קפקא וינייטות שמתחזות לטקסטים היסטוריים או מדעיים מלומדים, אצל קארל צ'אפק תמצאו עירוב סגנונות עיתונאיים ומדעיים ב"המלחמה בסלמנדרות", בורחס לא משך את ידו מן הטריק הזה (בין היתר ב"טלן, איקבר, אורביוס טרטיס") – והרשימה המלאה של כותבי המילונים-בכאילו, ממציאי האנציקלופדיות-שלא-נבראו, מפריחי הברווזים העיתונאיים לכאורה וכיוצא בזה פסטישאים בעלי חוש הומור בריא – מצוייה במערכת (לא באמת. אבל אם תתעקשו, תהיה רשימה).
אלא שזו טכניקה שמן הראוי להשתמש בה במשורה ובזהירות, ודרור בורשטיין נכשל בשתיהן. הוא בונה קטלוג של ידיעות כאלה. גם האנומרציה על דרך הקטלוג היא טריק פוסטמודרניסטי נאה, ואין לי ספק בבקיאותו של בורשטיין בכתבי ז'ורז' פרק, ששיגר לעולם קטלוג סהרורי וחביב כזה של חלומותיו. מבורשטיין קיבלנו קטלוג של ידיעות-לכאורה, למעט מקרה אחד שבכלל לא שייך לקטגוריה הזאת, והוא גרעין של סיפור יפהפה על תגובותיהם של מתרחצים בחוף ליסבון להיעלמותה של השמש. גם זה היה מוצא את מקומו במוסף חגיגי בנוחות יתירה.
ומה באשר לאחרים? רובם, כאמור, חוזרים על תבנית סיפורית קבועה שאלה מרכיביה: 1. עיתון דימיוני מדווח 2. על אירוע שלא היה מעולם, אבל נשמע משכנע בשל לשון הכרוניקה המדוייקת 3. שהתקיים במקום רחוק מן הפרובינציה שלנו ולפיכך יש לו ניחוח אקזוטי – לרוב מיני מדינות באפריקה או באמריקה הלטינית – 4. ויש בו עימות, אי הבנה, טעות קרדינלית או סתם יומרה שמתנפצת 5. ומחוללי הטעות הם לרוב פקידים רשמיים או שליטים דמיוניים. זהו? זהו. בוינייטה השביעית שתקראו, הטריק כבר לא ייראה מוכר וחביב. הוא ייראה צפוי ומשעמם. בתשיעית, תתחילו אולי לשאול את עמכם אם דרור בורשטיין מוכרח לזלזל באינטלגינציה של הקורא. בעשירית, אולי תחשבו שכדאי לבנות מין אתר כזה שמחולל וינייטות בורשטייניות, כי נורא קל לעשות כן. מן העשירית ואילך צפויים געגועים עזים לכשרון המתפרץ שאהבתם ב"אבנר ברנר". הוא עוד ישוב, בזה אין לי כל ספק.
לפנייה לכתב/ת 
