ליל המיקרופונים הראשון: כך זה היה
אהוד ברק לא המציא את שיטת ההשתלטות על המיקרופון בישיבת מרכז. הוא הולך בדרכו של ראש הממשלה, אריאל שרון, שהשתלט על המיקרופון במרכז הליכוד בשנת 1990: "מי בעד חיסול הטרור, שירים את ידו", קרא שרון, בעוד שמיר ניסה בכוחו הדל לבקש את תמיכת המרכז. ההיסטוריה חוזרת
מפלגת העבודה לא המציאה את הגלגל. זה היה הליכוד: "ליל המיקרופונים" של מפלגת העבודה העלה נשכחות אצל רבים במערכת הפוליטית מ"ליל המיקרופונים" המקורי שהיה בפברואר 1990 במרכז הליכוד.
ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, ושר התעשייה והמסחר דאז, אריאל שרון, עמדו על בימה אחת בכינוס מרכז, החזיקו במיקרופונים, ובקולות ניחרים ניסו לגבור זה על קולו של זה ולבקש את תמיכת חברי המרכז.
וכך תיארה כתבת "ידיעות אחרונות" לשעבר, בינה ברזל, את הנעשה במרכז הליכוד: בתום נאומו המדיני של שמיר, לאחר שנימק מדוע לדעתו אין לו ברירה אלא לבקש הצבעת אמון גלויה כאן ועכשיו, אמר: "הציבור צריך לדעת מי מייצג את הליכוד - אני או משמיציי. אני פונה לחבריי בבקשה ובשאלה: האם הם מקבלים את הצעתי להבעת אמון?".
ים של ידיים הורם, ואז בקע לפתע קול חזק מקצה הבימה ושרון קרא אל תוך המיקרופון: "אני שואל את חברי המרכז. מי בעד חיסול הטרור, שירים את ידו. מי נגד שיתוף מגורשים, שירים ידו. מי נגד שיתוף ערביי מזרח ירושלים, ירים ידו".
ומכאן נמשך מעין דואט שרון-שמיר, כשהראשון, כשאגלי-זיעה ניגרים על פניו, ניסה לגבור על קולו הרועם של שרון והוביל את הישיבה לסיומה. שרון התעלם.
שמיר: "קיבלתי רוב מאסיבי. אני מודה לחבריי במרכז על האמון והתמיכה".
שרון (במיקרופון השני): "ההחלטות התקבלו".
שמיר: "אני מודיע, שכל מה שהתקיים באולם הזה לאחר ההצבעה אין לו שום תוקף".
שרון המשיך בשלו, ועל הבימה השתררה תדהמה. אולמרט ניגש אל שמיר, לוחש משהו באוזנו ושב למקומו. רוני מילוא התהלך הלוך-ושוב. משה נסים ניגש אל שמיר.
שמיר ושריו הסתגרו להתייעצויות. קבוצת צירים פתחה באמצע האולם בריקודים ובשירת "דוד מלך ישראל". דוד לוי זעם: "אני מבקש, לא שירים היום". רק כעבור כרבע-שעה החלו לצאת לאולם הסמוך, ומעט אחר-כך נעל שרון את הישיבה.
יו"ר הסוכנות דאז, מאיר שיטרית, אמר: "זה היום העצוב ביותר לליכוד ולמדינה, אני בוש ונכלם".
לפנייה לכתב/ת 
