"דו קיום זה חארטה"

אחרי שעה של שיחה סוערת עם אשרף ברהום, הגיע צד א' של הקסטה בטייפ לסיומו. אשרף - שהתקשה לשחק את המרואיין הצייתן, ובמשך שעה סחב את הראיון לאלף ואחד מקומות - ניצל את הפאוזה, הרכין ראשו על זרוע ימינו, הרביץ חיוך חוצה גבולות והחליף צד: "אהלן אילן, מה שלומך? אתה אוהב את העבודה שלך?"

האליבי לפגישה עם אשרף: "הכלה הסורית", סרטו החדש של ערן ריקליס, המביא לנו דגימה קולנועית חריגה במיוחד של הדי.אן.איי הישראלי-ערבי. במרכזו מונה (קלרה חורי), תושבת מג'דל שמס (הכפר הדרוזי הגדול ברמת הגולן, שרוב תושביו שומרים נאמנות לסוריה), שיום חתונתה הוא גם היום העצוב בחייה. היא יודעת שלאחר שתחצה את הגבול בין ישראל לסוריה ותינשא לטלאל (דיראר סלימן) - כוכב בידור בטלוויזיה הסורית - לא תוכל לחזור יותר למשפחתה האהובה במג'דל שמס. יום חתונתה הוא גם היום, שבו כל ענפי משפחתה מתקבצים אל הגזע המשפחתי המתפרק, וכל השדים האפלים פורצים החוצה מתוך תיבת הפנדורה.

אחד הענפים האלה הוא מרואן (ברהום), אחיה של מונה, איש העולם הגדול, שמגיע לחתונה בטיסה מאיטליה, חנוט בחליפה תואמת וחמוש בחיוכים של איש עסקים מפוקפק שמשחק אותה בגדול, אבל למעשה הוא אדם אבוד, תלוש וקרוע בין העולמות.

ברהום, תושב תרשיחא שבגליל, מזוקן, רזה, עיניים רושפות, רווח ענקי בין השיניים, וצחוק מתגלגל מתפרץ - משדר חמימות בלתי אמצעית, המפילה מחסומים. הוא בן 27, נולד בשנה שבה נולד הסכם השלום הראשון עם מצרים. בתעודת הזהות הוא רשום כערבי-נוצרי. "ההורים שלי לא מאמינים במיוחד", הוא מעיד. "גם אני לא הייתי מאמין, עד שקרה משהו שהוביל אותי לגלות את האמת של החיים האלה".

מה?

"היה לי גילוי שאלוהים קיים".

לאף אחד לא קל

הוריו של אשרף נולדו קצת אחרי 1948. "סביר להניח שאבותיי הגיעו לתרשיחא מלבנון", הוא אומר. למשחק הגיע, לדבריו, לגמרי במקרה. "לא היתה לי משיכה מיוחדת למשחק. הייתי אנרגטי, אקטיבי ושובב. מעולם לא התייחסתי לעובדה שלשחקן ערבי קשה יותר מלשחקן יהודי. אני מתייחס לזה כאל עבודה. בשבילי אין הבדל בין משחק לשום מקצוע אחר. לאף אחד לא קל". בימים אלה הוא עסוק בחזרות להצגה חדשה ב"הקאמרי", ועובר בכל פעם את הדרך הארוכה מהגליל לתל אביב וחזרה.

למה אתה לא עובר לתל אביב?

"הייתי מעדיף לבוא לתל אביב בכל יום מרבת עמון ברגל, ולא לגור בה. זאת עיר שיש בה את כל הלכלוך האנושי שיכול להיות. העיר היא המקום שבו האדם הופך לחיה. פה זאת הבריחה הגדולה. סדום ועמורה".

אחרי שסיים תיכון בתרשיחא בחר ללמוד משחק. "לא בחרתי במשחק באופן שכלי או החלטי", הוא מספר. "פתאום אני שם. הלכתי כמו ילד שלא יודע מהחיים שלו. לקחתי את זה גם בגלל שהיה קל להיכנס לאוניברסיטה דרך המשחק. לא היו הרבה נרשמים, ולא צריך פסיכומטרי גבוה. היה לי חיבור מסוים למשחק. נגררתי. לא עשיתי כלום כדי להיות שחקן".

לאחר שסיים אוניברסיטה התחיל לשחק בתיאטרון הערבי בחיפה. מאז הוא על הדרך. ל"הכלה הסורית" הגיע דרך הסוכנת שלו, זהר יעקובסון, שראתה אותו בסרטו הראשון, "בחודש התשיעי" של עלי נאסר, שבו שיחק תפקיד ראשי. "עד 'בחודש התשיעי' לא ידעתי כלום על קולנוע", מגלה ברהום. "סרט ראשון, תפקיד ראשי, ואין לי ניסיון. 'בחודש התשיעי' פתח לי הרבה דלתות. התפרסמתי, יעני. אבל אני יודע שהפרסום יכול גם לגרות אותי בקלות ולהפוך אותי לשוחר פרסום".

על ערן ריקליס, במאי "הכלה הסורית", יש לו רק מילים טובות להגיד: "יש לו גם מודעות פוליטית וגם רגישות אנושית יוצאת דופן. ערן הוא אדם עם המון ניסיון ושקט נפשי, שעזר לנו לבנות את הכל על-הכיפ-כיפאק. הרגשתי טוב בסרט הזה. הכל היה חיובי. נכנסנו לסיפור מהדלת הראשית, לא מהחלון האחורי. הכל היה אמיתי, בניסיון למצוא את החיבורים לתסביך הזה של דרוזים ברמת הגולן. מסתבר שהדרוזים ברמת הגולן הם הכי ערבים".

הכרת סיפורים כאלה?

"לפני הסרט, לא הרבה. אבל יכולתי לתאר לעצמי. אם אני רוצה, לדוגמה, להתחתן עם מישהי מלבנון, איך אני יכול? בסרט נחשפנו למקרה המיוחד של מג'דל שמס. שם יש דווקא הרבה מקרים של חבר'ה שהולכים ללמוד בסוריה ויכולים לחזור. רק במקרה של חתונה אי אפשר לחזור. הכל בגלל הגבול, שהוא מלאכותי ושרירותי ולא מספיק כדי להפריד ביני לבינך. אם אתה אח שלי, ואני פה ואתה שם, אני יכול להמשיך לחשוב עליך. אין גבול למחשבות. לגבול אין שום משמעות למי שאוהב, למי שרוצה להתחתן. הגבול הוא בפנים, לא בחוץ".

קרוע בין שני העולמות

תאר את הדמות שלך בסרט, מרואן.

"סדר העדיפויות של מרואן זה בחורות, כסף, נסיעות לחו"ל ושמחת חיים. זה בן אדם שמתעסק במונקי-ביזנס. אולי בעוד עשר שנים הוא יהיה איש עסקים קליבר. חלק רציני מהדמות שלו לקוח מאדם אמיתי ממג'דל שמס. נפגשתי איתו פעם אחת. חשוב לציין שבמג'דל שמס, בגלל המצב המיוחד, הדור החדש אומנם ממשיך את המורשת והאהדה לסוריה, וקרוע בין שני העולמות, אבל הם כבר מחפשים מפלט שיפתור אותם מהתסביך הזה".

יש למרואן סיכוי בעולמנו?

"יש לו. אריות מצליחים - עד גבול מסוים. אפשר לעזוב את הכפר, אבל לא בטוח שהכפר עוזב אותך. מרואן גם קשור למשפחה. המשפחה קשורה אליו. כל אחד מייצג פן אחר בפסיפס המשפחתי-תרבותי. למרות הכל, נשאר משהו שמאחד אותם. האהבה בין מרואן לאביו זה כמו לולאת גומי. מרואן יכול ללכת עד קצה הגבול, אבל בסוף יחזור לבית. אחיו התחתן עם רוסייה-נוצריה, ובמובן מסוים בגד בערכי המשפחה. אבל למרואן זה כנראה לא יקרה. אין מה לעשות, העולם השתנה והגיע עד לכפרים. יש השפעות חזקות מבחוץ. הכפר הערבי יצא מהקונספט. יש דברים טובים. אבל המודרניזציה והטכנולוגיה וכל הקדמה הזאת, מקלקלים את הקשר האנושי בין בני האדם. אנחנו עבדים של פלאפונים".

העמים שלנו נלחמים זה בזה כבר 100 שנה. מה יהיה?

"הציונות היתה תחליף ליהדות. אם היהודים היו קרובים לאלוהים, אין מקום לציונות. ארץ ישראל של היום, היא על פי הבטחה מהתורה, אבל לא מידי אלוהים, אלא מידי המלחמה. כל הרעיון של דו-קיום זה חארטה. זה כמו יצחק וישמעאל. לא יכולים לחיות ביחד. או זה, או זה. קל ללכת שולל אחרי רעיונות וסיסמאות. לפעמים אנחנו כמו עיוורים. אפילו אם היה שלום בין ישראל לפלשתין, זה לא השלום שהייתי רוצה. העולם מקולקל. העולם בבעיות. והאדם הגיע לרמות הכי נמוכות, ויש לו עוד כמה קילומטרים לרדת למטה. הגרוע מכל עוד לפנינו".

אבל בסך הכל אנחנו בני דודים.

"היום לא".

אולי האתגר של הדור שלנו הוא להחזיר את הקרבה המשפחתית?

"אולי".

הר עם הר לא נפגש, אבל בן אדם עם בן אדם ייפגש.

"זה משפט בערבית".