"הרוב נהייה גזעני"
השבוע מציינים יום הולדת לאמנה האוניברסלית על זכויות האדם. סמי מיכאל, שמכהן בשלוש השנים האחרונות כנשיאה של האגודה לזכויות האזרח בישראל, כועס מתמיד: "הרוב נהייה גזעני, קיצוני אפילו יותר מן ההנהגה שלו. אפילו הימין בהנהגה מצוי שמאלה מציבור המצביעים שלו". ראיון

לכאורה, הוא באמת כבר יכול היה להתיישב בצד זרי הדפנה שנקשרו לו ולנוח מעט. בעוד שלושה חדשים יראה אור רומן נוסף שלו, "יונים בטרפלגר" שמו, ובתום מלאכת הכתיבה בהחלט מן הראוי היה שסמי מיכאל ייטול פסק זמן וייהנה מזיוו של עולם ללא דאגה, אבל מי שמכיר אותו אפילו מעט יודע, שאין

סיכוי. בשלוש השנים האחרונות הוא מכהן כנשיאה של האגודה לזכויות האזרח בישראל, ובשבוע שסביב החגיגות העצובות לציון יום ההולדת של האמנה האוניברסלית על זכויות האדם, בשבוע שנבחר על ידי האגודה להתמקדות בבמצב הזכויות החברתיות והכלכליות של אזרחים בישראל, הוא זועם יותר מאשר אי פעם. "העולם לא מתקיים רק על ספרות, וודאי שלא המדינה הזאת", הוא מזכיר לי. "פועלים בה כוחות של אי צדק ואי שוויון, כוחות דורסניים של עריצות שעוד יש לטפל בהם: גם אם נטשתי את המפלגה הקומוניסטית לפני 49 שנים בגלל הזוועות שנעשו בשמה ומכוחה, אני לא יכול להפנות עורף לצורך לגונן על אנשים מפני הכוחות הללו, וודאי לא בחצר שלי, ליד הבית".

 

-אבל מה לאיש הרוח ולזכויות כלכליות וחברתיות? ואיך זה מתקשר למצבה של התרבות שלנו? הרי אם שומעים אינטלקטואלים ויוצרים ישראלים מתבטאים 'על המצב', לרוב המצב מסתכם בסכסוך הישראלי פלסטיני.

 

"וזה בדיוק אסונה של הספרות הישראלית בארץ, שהוא גם האסון של השמאל במדינת ישראל לדורותיו. אם אני צריך לנסח את זה בפשטות, אומר שמדובר בניתוק טוטאלי ממה שקרוי 'העם'. השורה הראשונה של סופרי ישראל קשובה יותר לרחשי הלב שעולים מתוך הספרות האנגלו אמריקנית והגרמנית, מאשר למציאות שקיימת במרחק קילומטרים ספורים מהם. אמנם כותבים בעברית, אפילו משובחת, אבל עולמם הרוחני ומקורות ההשראה שלהם נמצאים בערך 4000 קילומטר מכאן. במידה שספרות יכולה לעורר מודעות למצב זכויות האדם, ודאי שיש בכך נזק – לא רק לאותן זכויות שנותרות עלומות מבחינת הספרות המקומית אלא גם לצמיחה של אמנות שנוגעת בבני אדם ובמצוקות שלהם.

 

"רוב העם הזה אינו צברים יפי בלורית ותואר וצאצאיהם. רוב העם הזה מורכב ממהגרים ובני דור שני להגירה, מיושבי הפריפריה ועיירות הפיתוח. מאנשים שרעיון השוויון פסח עליהם לגמרי, לעתים בכוונת מכוון. והנה, עבור רוב הסופרים כאן, החומרים האנושיים הללו הם סוג של זוהמה שאין לנגוע בה בכתובים. לא בגלל רשעות, פשוט בגלל בורות. ובורות, מה לעשות, היא אמה יולדתה של הגזענות".

 

-דוגמאות, בבקשה.

 

"קחו למשל רומן של סופר ידוע, מוערך ואהוב, שכולו מושתת על הפחד מפני משפחה מעדות המזרח שמתיישבת בתוך בית מגורים, וברור שהוא עומד להיהרס: מי שקרא את 'מחזיר אהבות קודמות' של יהושע קנז, יכול מאוד להיות שלא ראה את המוטיב הזה בספר. אם לא ראה, זה מפני שהוא חניך של הספרות העברית שבעצמה לא רואה. והנה, עוד דוגמא. אני מעריך את האינטלקט של עמוס עוז, אבל בפעם היחידה בחיי שיצאתי מהצגה באמצע למרות שאני חש כבוד ליוצרים, זה היה במחזה שהתבסס על 'קופסה שחורה', כי פשוט לא יכולתי עוד לסבול את המופע הגזעני שלו. יש שם מאבק בין האשכנזי הנאור לספרדי הקטן והנכלולי, וככל שהמשיכו לדבר על הבמה הרגשתי שאני השחור היחיד באולם שהדברים מוטחים נגדו. נו, ואיך קוראים לו? מישל סמו. אולי הדמיון לשמי, סמי מיכאל, הוא מקרי לגמרי. ואני לא אומר כאן שעמוס עוז הוא גזען מודע לעצמו, אבל אני לא חושב שהוא נפגש אי פעם בחייו עם בן-דמותו של המישל סמו הזה פנים אל פנים, וודאי לא הכיר אותו. רק כך נולדים סטראוטיפים, ורק כך הם מונצחים. ואלה רק דוגמאות קטנות לבעייה הגדולה יותר –שבמידה וסופרינו מציגים מעורבות בנעשה בעולמם, היא מיועדת לצרכי חוץ יותר מאשר לחיפוש דרך להתקשר ולהתחבר לשורשים החברתיים של העם הזה".

 

-אתה איש פרגמטי בראייה החברתית שלך: מה היית עושה כדי לשנות את המצב?

 

"עם בני דורי, שהוא הדור הישן – כבר אין מה לעשות. גם עם צעירים ממני שניצבים בקדמת הבמה הספרותית והיצירתית. פעם ישבתי בוועדת שיפוט למתן פרס ספרותי גדול, והתנגדתי להענקת הפרס למועמד המוביל וכנראה שהעליתי עלי את חמתם של שופטים אחרים, שאחד מהם אמר – המועמד המוביל הוא גנרל, בעוד שכל היתר חיילים פשוטים. גנרלים, מבחינתי, הם כבר אנשים אבודים שאי אפשר לחנך אותם מחדש. אם יש לי תקוות, הן מצויות בקרב אנשים צעירים שמבינים כי בניהם של אלה שנולדו כאן והיו כאן בארבעים-ושמונה, הם בסך הכל מיעוט".

 

-ומה היית אומר ליוצרים צעירים כאלה?

 

"שהם חיים במצב מאוד מסוכן להתהוותה של תרבות בריאה. אנחנו מגדירים את עצמנו כאזרחיה של מדינה דמוקרטית ואת המדינה ככזו, ורוב האנשים החיים כאן מבינים שדמקורטיה היא עניין טכני של שלטון הרוב. אבל זה לא העיקר, כי העיקר הוא בדיוק בחובתו של הרוב לא לרמוס את החלש, יהא זה עולה חדש, עובד זר, נכה, עני, ערבי. מאה שנות סכסוך, והרוב היושב כאן הורעל בחינוך אידאולוגי - הרוב נהייה גזעני, קיצוני אפילו יותר מן ההנהגה שלו. אפילו הימין בהנהגה מצוי שמאלה מציבור המצביעים שלו: ראש הממשלה אינו חושש היום מן השמאל כמו מן הימין שבתוך מפלגתו בקיצוניות ממנה. המצב הזה מיוחד במינו, אבל ראה זה פלא: מעבר לגבול הלא-קיים, אצל הפלסטינים, מתרחשים בדיוק אותם תהליכים עצמם, כמעט תמונת ראי של מה שקורה אצלנו. וכאן, הייתי אומר ליוצרים צעירים ולכל מי שמוכן להקשיב, צריכים לקום אנשים שהם מנהיגים רוחניים, אנשים שיכולים לדבר נכוחה על עריצותו של הרוב, על כך שנוצרה כאן תרבות שמדברת בקול אחד, גטו רוחני שמנותק מן המרחב בתוכו הוא חי, ומכדורגל ועד ספרות הגטו הזה שואף להתחבר לעולמות רחוקים מאוד מכאן ואינו יודע דבר על המתרחש בחצרו שלו".

 

-אבל מכדורגל ועד ספרות, התרבות הזאת פורחת ומשגשגת.

 

"למראית עין בלבד. היא הפכה כולה לנכס של שכבה דקה של אנשים מפוטמים ושבעים וקובעי טעם, שבעצם יושבים בגטו-בתוך-גטו.

 

-אבל איך מסבירים ליושבים האלה את הסכנות שבהסתגרות שלהם, כשלכאורה הכל נראה טוב ומשגשג מבחינתם? אז מה אם בחוץ יש עולם ויש בו המוני עניים?

 

"יש דבר חמור מן העוני עצמו ופחות נראה לעין: הפער, אפילו השסע החברתי. בשנות החמישים, כשהייתי עולה חדש, אני זוכר את עצמי כאיש עני. הסתובבתי ברחוב בנעליים קרועות ואכלתי ארוחה אחת ביום, אבל לא הרגשתי מושפל או נחות מבחינה זאת, מפני שסביבי, רוב הארץ היתה ענייה והפערים לא היו כה ניכרים ומנקרי עיניים. מה שהיתי עושה היום עם אנשים צעירים, הוא לקחת אותם לסיבוב מהיר שמתחיל בעומר וממשיך בצפון תל אביב ויורד לשכונת התקווה ולשדרות, והכל ביום קצר אחד: רק מי שרואה יודע עד כמה מסוכן הפער בין הללו שמרויחים סכומים דמיוניים כל חודש לבין מי שידו אינה משגת לקנות ספר או כרטיס קולנוע. ואז הייתי מסביר שעוני הוא תמיד חממה להתמוטטות הדמוקרטיה והתרבות. כל ההפיכות הקשות והעקובות מדם שהיו בעולם, הסתמכו על קיומם של עדרים של אנשים שכבר לא היתה להם שום תקווה, שתרבות הדמגוגיה דיברה אליהם ישירות ונתנה להם להאמין שהם שווים ושוויוניים.

 

"ולמה עניים נוהים אחרי דמגוגיה כזאת? כי תרבות עולה כסף, וכי אין להם הכלים לרכוש אותה ואת האידאות שהיא מקדמת. וכשמגיע דמגוג חלק לשון, הם נוהים אחריו: זה קורה באיסלאם הקיצוני וזה קורה במפלגות הדתיות בישראל, ושניהם, כמה לא מפליא, שומרות בקנאות על העוני של התומכים הפוטנציאליים שלהם ומפנות עורף לכל מה שהוא סמל של תרבות דמוקרטית אמיתית".

 

-העוני והפער, יאמרו לך, הוא בגלל הסכסוך. לו היה כאן שלום היינו כולנו תרבותיים ודמוקרטיים יותר וגם גומרים את החודש.

 

"ואני הייתי אומר שהעוני הוא תוצאה של הדרך בה שני הצדדים ניהלו את הסכסוך. הוא לא אסון טבע. אבל כשמשאבי ענק מושקעים בארמונות אוויר ברצועות עזה, לא נשאר די כסף כדי להציל את הדור הבא בעיירות הפיתוח מבורות. המשך הסכסוך הוא שמונע את היציאה מן העוני, לא להיפך".

 

-אבל אולי מדובר רק בחבירה של מדיניות כלכלית דורסנית ואינטרסים של עשירים?

 

"אני לא מאמין שבגדול קיימת כאן מדיניות מכוונת של העמקת פער. מה שקיים הוא קוצר-ראייה מסוכן, ונדמה לי שהגיעה העת שגם העשירים יבינו זאת: עוני בסדרי גדול מבהילים מאיים על עצם קיומו של הסדר החברתי. הארמון המאובטח ביותר על יושביו, לא יחזיקו מעמד לאורך זמן אם הארמון בנוי בטבורה של שכונת-ארגזים. אבל מעצבי המדיניות נוקטים בגישה של 'לא אכפת לי מה יהיה מחר ובלבד שאוכַל היום". ומהי הגירת המוחות מכאן, ומהן ההשקעות הישראליות בחו"ל, שהולכות ותופחות במהירות – אם לא תגובה למדיניות הזאת?"

 

-ונניח ששכנעת: יהיו מי שיאמרו לך שעניי עירך קודמים, וגם אם אתה צודק אי אפשר לנקוט בערכי שוויון כלפי כולם. יש מי שייפלט החוצה גם במערכת דמוקרטית לגמרי. עובדים זרים, למשל.

 

"העובדה שמדובר בנוצרים ובבודהיסטים ובחסרי דת שוללת מהם את האפשרות להיות עניי עירי שלי? ואיך אנחנו, כיהודים שנאנקו תחת עולם של משטרים פשיסטיים, יכולים לנקוט באותם אמצעים פשיסטיים עצמם כלפי מי שמוכנים לבוא הנה ולטפל בנכים ובזקנים שלנו ולאושש את בתי החרושת שלנו? ומה על ילדיהם של העובדים שנולדו כאן והשפה היחידה בה יידעו קרוא וכתוב היא עברית, וכבר אין להם מולדת אחרת? בשם מה בדיוק אנחנו רשאים לדרוס את האנשים האלה ואת זכויותיהם? אנחנו, שתבענו לעצמנו את הזכות והחובה לדאוג גם לגר, ליתום ולאלמנה?"

 

-אתה חושש מפני מלחמת תרבות בין עשירים ועניים, בין בעלי הפריבילגיות למדוכאים?

 

"לא, מפני שלעניים אין עוד יכולת ליצור מאבק שווה כוחות עם תרבותם של העשירים. הם דווקא יילכו שולל אחרי תרבויות המון מוכתבות, אחרי אופנות רדודות – ואלה מצידן, כמו נגע מדבק, ייאחזו בתרבות העל וירדדו גם אותה. הדוגמא הזמינה ביותר היא מה שאירע לזמר העברי. תקשיבו לטקסטים, ותראו כיצד דלות הרוח והשטחיות פשוט מדבקים. דלות הרוח מגיעה ממקום שאין בו משאבים לקידומה של הרוח. בסופו של דבר, בין אם אנחנו מזמזמים זמר כאילו-מזרחי חדש, שנותרה בו רק שטחיות מוסיקלית, או שרים פזמון חדש בן ארבע מלים קטנות ותו לא, כולנו יוצאים מופסדים מן הדלות".

 

-אז הפתרון האוניברסלי שלך הוא חינוך שוויוני לכל?

 

"כבר לא, מפני שהעשירים הרי מסוגלים לדאוג לעצמם לחינוך נאות. הפתרון מצוי באפליה מתקנת באזורי עוני, בהפניית משאבים מאסיבית כדי לא ליצור כאן עוד דור של בורים. הרי שוויון טכני-מתמטי הוא חסר משמעות כשילד מן הפריפריה חוזר הביתה מבית הספר השוויוני שלו ואין לו שולחן להכין עליו שיעורי בית. נו, ואחר כך רוצים שהוא יחשוב באופן עצמאי? או שיידע לצאת בכוח עצמו מתוך תרבות הגטו?"

 

אבל לא הכל שחור בעיניו של האיש, שבסופו של דבר הוא אופטימיסט חסר תקנה. את דבריו נגד האינטלקטואלים היושבים בתוכנו אפשר היה להפנות, בשנים קודמות, גם נגד פועלה של האגודה לזכויות האזרח, שנתפסה בציבור כמי שמתמקדת בהפרת זכויות אדם של פלסטינים בלבד. סמי מיכאל מבקש להדגיש שחל שינוי משמעותי: "בשנים האחרונות האגודה מטפלת יותר בבעיות שנובעות מעוני ואי שוויון, בבעיות החברתיות הקשות שיש לנו בתוכנו, במצבם של העובדים הזרים. אני חש ויודע שהאגודה נעשית יותר מעורבת ויותר רלוונטית לכלל החברה הישראלית, ואני מודד את זה בין היתר ברצינות התגובות של מוסדות ואישי שלטון לדו"חות של האגודה. אני רק מקווה שאנשי הרוח היושבים בתוכנו יתעשתו באותה מידה, ויתבוננו סוף סוף בחצר שלהם: זו כבר לא החצר האחורית הסמויה, אלא הרחוב הראשי הגלוי לעיני כל, אם רק מוכנים להתבונן".

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הרוב נהייה גזעני"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שבוע זכויות האדם
    צילום: רוני שיצר
    מיכאל. אופטימיסט חסר תקנה
    צילום: רוני שיצר
    7 לילות
    ynet ספיישל