שונאים, סיפור אמיתי
"רשת" מעלה הערב סדרה דוקומנטרית חדשה על אנטישמיות ברחבי העולם. היוצרים מבטיחים: "התוכנית מזעזעת אותך – לא משאירה אותך שלם"

הערב (א') ב-22:20 תעלה ב"רשת" סדרה דוקומנטרית חדשה "אנטישמיות - לא מה שחשבת". היוצרים נפתלי גליקסברג וצפריר קוחנובסקי יצאו למסע בן ארבעה פרקים, בשמונה ארצות, בשתי יבשות - וחזרו עם הרבה שדים בשק. 

 

לא מדובר במסע נוסף בין חוקרים, פרופסורים והיסטוריונים, לא מדובר גם במסע בעקבות מסמכים אבודים או גילויים חדשים. במקום זאת תקבלו מסע ארוך אל תוך התופעה עצמה -שינאת היהודים. גליקסברג וקוחנובסקי מגלים אנשים רגילים, משכילים ובעלי מקצועות חופשיים (ראה חלון וידאו שלמטה) שהאנטישמיות בשבילם היא דרך חיים. 

 

נכון, זה לא חדש, רבים בעולם לא אוהבים יהודים ויש לא מעט אנטישמיים, אבל לפי קוחונובסקי, יוצר ומפיק הסידרה, יש יותר ממה שגלוי לעין:

 "אנחנו לא באנו לסדרה מתוך גישה של 'יש אנטישמיות בעולם ואנחנו באים להוכיח את זה', כי זה לא מספיק מעניין וגם לא ממש נכון. האנטישמיות הרבה יותר מורכבת: איפה המקום שבו מתחילה שנאת ישראל ועוברת לאנטישמיות? האם שנאת ישראל היא תחליף פוליטיקלי קורקט לאנטישמיות? איפה יהדות העולם נמצאת בכל העסק?".

 

קחו דוגמה לסצינה. צוות של יהודים: במאי, צלם, סאונדמן ומפיקה, יושבים בסלון של עורך דין בגרמניה בשם מאהלר, מכחיש שואה וניאו נאצי, שרק לפני מספר שעות נשפט לשמונה חודשי מאסר בגלל הדעות שהוא מפיץ. "המסע שלנו ניסה להשתמש במדיום הדוקומנטרי בדרך שאתה לא יכול לבוא ולהגיד: 'זה לא קיים'", אומר קוחונבסקי, "אם אתה שומע עורך דין גרמני שאומר לך 'כרגע אני משוכנע שהשואה לא הייתה קיימת', או מספר לך איך אמא שלו פרצה בבכי כשהיא סיפרה לו שהוא שמינית יהודי, או ש'צריך מלח במרק אבל לא הרבה' כשהכוונה היא ליהודים - אתה חייב להאמין".

 

קוחנובסקי מציג עוד כמה דוגמאות למתרחש בסידרה: "אנחנו מגיעים למשפחה של ניאו נאצים בגמילה שמראים לנו דיסק שרשום עליו '6 מיליון מאזינים מרוצים', משנת 95'. בגלל שלא חוקי בגרמניה להחזיק דעות כאלו, הם עברו תהליך גמילה וכעת הבת שלהם ממש בוכה על איך שכל הכיף נעלם כשהם לא חיים כבר כמו נאצים.

 

באמריקה אנחנו מגיעים לחווה באמצע שום מקום שם נמצא ארי אמריקני, גלוח ראש, שמראה לנו את המחסן של כל האביזרים הניאו נאצים שהוא מוכר. פתאום אתה מבין שדווקא באמריקה הנאורה הכול מותר. כשאנחנו נוסעים לגרמניה ורואים טקסים של רציחת ישו בפסחא ובמקומות הפרימיטיביים ביותר, אתה רואה אנשים שגדלים על זה – שמתחנכים על שנאת יהודים, זה מרתק לראות את התופעה חיה נושמת ומבעבעת, והיא רק הולכת ומתעצמת. תגיד לי אתה, כשאתה מגיע לאמריקה ופוגש משפחה עם אמא יהודיה ואבא כושי והבת יהודיה-כושית יושבת ומבריקה את המגן דוד שלה מצד אחד, אבל עורכת עיתון כושי אנטישמי במהותו מצד שני – זה מעניין, לא?".

 

אתם מתארחים בבתים של נאצים, שומעים את הדברים האלו ושותקים, איך עוברים על זה בשקט?

 

"הרבה פעמים לבמאי בא לתת בוקס למישהו, אבל הוא חייב להישאר נחמד. בתחילת הסדרה אחד המרואיינים אומר לבמאי שהוא לא יכול להסתכל לו בעיניים כי הוא יהודי, וזה קשה, כי בסופו של דבר אתה לא רק במאי אלא גם אדם. אבל בכוונה ניסינו לא להיות נושאי הדגל או הנלחמים באנטישמיות, כי יש שתי גישות לביים סרט כזה, אחת היא דרכו של מייקל מור שמייצר פרובוקציות והשניה היא להניח את המצלמה בצד ולתת לדברים לזרום. אני איש די אימפולסיבי, אבל חושב שצעקה היא חולשה. צריך גם לזכור שברגע שהבמאי היה תוקף נגיד את מאהלר - אז או שהנאצי היה אומר לו 'צא לי מהבית', או שהוא היה הופך ליותר זהיר ולא מספר הכול".

 

אתם מגיעים למקומות שרגל יהודי לא דרכה בהם – למשל ביתו של מאהלר. איך מפיקים כאלו ביקורים? הוא אפילו הגיש לכם תה.

 

"עבדה כאן מערכת של עשרה תחקירנים בארץ ורשת של תחקירנים בכל העולם. הריאליטי של הסדרה, מאחורי הקלעים שלה, לא פחות מרתק. למשל מאהלר הנאצי, היינו אמורים לנסוע איתו ברכבת למשפט בעיר אחרת, אבל הייתה התפתחות עם המשפט הגדול שלו אז הוא ביטל את הנסיעה ואנחנו כבר נמצאים על הרכבת, דרך אגב, אי אפשר שלא להתחלחל מהמושג 'רכבת' בגרמניה. בכל מקרה המאהלר הזה יודע שאנחנו כמעט נוסעים, הוא דופק ריצה למשרדים וצועק ברמקולים שאנחנו צריכים לרדת מהרכבת! מוזר לא? ממש סיטואציה סוריאליסטית! נוצר קשר כזה של אהבה שנאה, זו לא כתבה רגילה, אנחנו היינו איתו במשך זמן רב. בכתבה אתה יכול לתקוף את האנשים וזה רלוונטי וגם נותן לך שתיים-שלוש דקות טלוויזיוניות מצוינות, אבל במאי של סרט צריך לאהוב את מי שהוא מצלם, עד מידה מסוימת".

 

הסידרה מגלה ביטויים של שנאה בכל מקום (למשל גרמניה, צרפת, איטליה, דרום אמריקה איטליה וארה"ב). האנטישמיות, כך נדמה, הפכה במקומות מסויימים לתרבות פופולארית, סמל של מרד נעורים, ולכל זה, יש להוסיף את האדישות. "הדוגמה שאני נותן תמיד היא שהעם שלנו, ישראל, קורא על שואות באפריקה ובאוגנדה ואף אחד לא נזעק משום דבר. תראה, שנאה זה דבר מלכד ואנחנו לא המצאנו את זה: אם אתה חלש ישנאו אותך כי אתה מיעוט, אם אתה חזק ישנאו אותך כי אתה מצליח... כשלא הייתה מדינה ליהודים אמרו לנו 'למה הם לא מוצאים מקום משלהם' עכשיו כשיש לנו מדינה אומרים 'רגע הם חזקים ומצליחים'. כל מדינה יש לה את הסיפור משלה, בצרפת למשל יש את היהודים באמצע כשמצד אחד הצרפתים ומצד שני המוסלמים שמשתלטים על כל פינה - אז לא ברור שתהיה אנטישמיות? יש גם סתם אנשים שסתם שונאים יהודים וזה נראה להם טבעי. אותו נאו נאצי מארה"ב מספר לנו על איך שהוא התחזה ליהודי והגיע למפגש של ניצולי שואה, סיפר שמשפחתו נרצחה שם וכל הניצולים חיבקו אותו והתרגשו והוא אומר: 'אני נפגעתי! מה הם לא רואים שאני ארי?' וזה מזעזע אותך, אחד החברים שלנו שבא להקרנה עם בנו בן ה-16 אמר שעד שתיים בלילה הם דיברו על התוכנית. זה מה שקורה, התוכנית מזעזעת אותך – לא משאירה אותך שלם".

 

גם ישראלים מפרסמים תמונות של שוער צרפת על רקע צלב קרס עם הכתובת נאצי. השנאה נמצאת גם אצלנו.

 

"זה כבר נושא לסידרה אחרת. שלא תחשוב שלא עברה לי בראש השאלה - מה קורה אצלנו? אבל צריכה להיות זהירות כשמדברים על ניאו נאצים או אנטישמיות ובעיקר כשמשווים את זה למשהו אחר, כי אז תמיד עושים נזק. אני יכול להגיד לך כרגע שיש תנועה של רוסים בארץ עם אלמנטים נאציים ואנחנו אוספים עליהם חומרים.

 

הישראלים, אנחנו, לא נזעקים מאנטישמיות - כי מאוד קל לנו להתייחס לאנטישמיות כדבר רחוק מאיתנו – אני שלמדתי באנגליה בשנות ה-70 לא הרגשתי אנטישמיות. לעם בציון נוח לדבר על אנטישמיות בעולם כי הוא מרגיש שזה רחוק. זה קצת כמו שיש פיגוע - אבל אצל המתנחלים, חלק מהאנשים אומרים 'אה, זה לא אנחנו', זו מחשבה מזעזעת, אבל היא עוברת בראש. השורה התחתונה היא שחושבים עליה היא 'הם שמה. רוצים, שיבואו לפה'".

 

איך עוברים מסע שכזה? אני מתפלא שאתה מצליח להירדם בלילה.

 

" לא ישנו טוב בלילה במשך שלושת החודשים האחרונים – זה בכלל היה מרוץ נגד השעון, להגיע למקומות, לעשות הכול בזמן, לדאוג שהאובייקט שלך לא יתחרט, סופות שלגים שמונעות ממך להגיע, זה היה חתיכת מסע. כל הזמן אתה מודה שהכל עובר בשלום, היינו באמריקה בחוות נאצים ואתה אומר לעצמך 'אני נכנס לגוב האריות' למה אני עושה את זה? זה מסוכן! אבל בשלב מסוים כבר פיתחנו הומור שחור של הסידרה, נגיד אם האיש בקבלה בצרפת הוא לא סימפטי אז אמרנו עליו שהוא 'אנטישמי'..."

 

מה אתה מצפה שאנשים יקחו מהסרט?

 

"בקטע שמקביל לקטע הווידאו רואים את נפתלי ניגש למאהלר הנאצי ואומר לו 'החבר שלך לא אוהב אותי', אז מאהלר עונה 'אני יכול להבין אותו'. משפט כזה קטן יכול להיות יותר מזעזע מ'רצחתי את כל המשפחה שלך' וזה לדעתי הדוקומנטרי האמיתי, כשהמצלמה מצליחה להתחזות לזבוב על הקיר. אני באמת מקווה שאנשים ימשיכו לדבר על זה, שיחשבו על זה, שידברו איתי אחרי זה. אנשים פשוט צריכים להתחיל לדבר על הנושא ואם לזה נגיע אז מצאנו עוד דרך להסתכל על העולם שלנו – ועל ישראל". 

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה שונאים, סיפור אמיתי
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דוקו
    צילום: יוני המנחם
    קוחונובסקי (מימין) וגליקסברג
    צילום: יוני המנחם
    צילום: איי פי
    חילול קברים בגרמניה
    צילום: איי פי
    7 לילות
    ynet ספיישל