שני סיפורים מרכיבים את הספר החדש, השביעי במספר, של אילנה ברנשטיין. הראשון, 'פנטזמה', עושה שימוש בסיפורה של אידה באואר (דורה), הפציינטית הידועה של פרויד. המספרת, והפעם סוף סוף עם קול משלה, היא בחורה צעירה, מנוצלת ופגועה, שהיא ספק דורה המקורית וספק נערה המזהה עצמה כדורה. הסיפור השני, 'מושבת האהבה', כתוב כמחזה בארבע מערכות. במרכזו, אשה בתהליך פרידה ממשפחתה ומהחיים בעקבות צו של הלב.
בשני הסיפורים העלילות והדמויות משניות. מרכז הכובד והגיבורה האמיתית שלהם היא השפה. צירופים לא שיגרתיים של מילים מושכים את תשומת-הלב לעצמם:
"הייתי... מימיה" (עמ' 97); "רציתי להיות דבר מה. חיותי. חיוני" (עמ' 96); "באחד הווה מתעבר..."; "השתיקה נבעלה" (עמ' 16). דימוי רודף דימוי, מטאפורה מחליפה מטאפורה, אבל דבר אינו מתחבר ואינו מתבהר: "ודליה בגני, משחירה את פני, את פניה לא תראה לי. ואני מותרת כפרי שנפל מהעץ. וכל העופות היו בגני, לטלל את פני ללא דופי. והלוחש בצמרות טיפס בשולחן לרשרש, דפדוף חרישי בשחר של חסד. ובתערובת אורחושך התגלה סודי. כנפי רננים תלויות על אנקול, מה איתי, עוד רגע נשלמתי" (עמ' 58). וכך זה נמשך ונמשך.
יופיין של המילים עומד לצד סיפור דל. אם המילים הן פנס, את מה הן מאירות? המשפטים והפסקאות נותרים תלויים באוויר. שפה עשירה ראויה לשותפים שווי ערך, כמו דמויות מעניינות, התרחשות כלשהי, קונפילקט והתפתחות. חדווה לשונית ואסתטיקה מוצלחת, כל כמה שהן חשובות, והן חשובות, אינן חזות הכול. לבנה יחידה לא תחזיק בניין. ובמילים פשוטות, הספר לא מעניין. הטקסט מרבה להשתמש בציטוטים, בדימויים ובהשאלות מטקסטים אחרים. כשזה נעשה בצורה מוצלחת, זה מוסיף רבדים וקונוטציות. אבל 'מושבת האהבה' נקרא כמו ניים-דרופינג.
ברצף הטקסט מופיעים דמטר ופרספונה, קיקלופה, דמיאורגוס וקורדליה, וזו רשימה חלקית. עצם האיזכורים אינו בעייתי, כמובן, אלא השימוש שנעשה בהם. הם אינם מתחברים אלה מסיחים. הוסיפו לזה משפטים תמוהים: "טייסים טובים ציירו לי כבשה" ('הנסיך הקטן'), "הו יונה, לא יכולתי לעשות עם זה כלום, את שומעת, לא יכולתי לעשות מזה כלום" (יונה וולך).
הטקסט השירי של 'מושבת האהבה' מוגש באמצעות דוברים שאינם דמויות אלא סמלים וייצוגים: "קול אשה"; "קול האדמה"; "בעלים"; "איש ידבר"; "צחוק של ילד"; "סופטוב" וגם "מערכת כריזה". אבל הסימובליזם לא נתמך ולא תומך. הוא עומד כשלעצמו: "קול אשה": "אני רגועה, אני רגועה, אני תודעה, מחליפה צורה בצורה. התארכה דרכי חזרה. אני סליחה..." ואחריו "בעלים": "ילדים, בעלים, אהבהבים, נאפופים, רחמים, תחנונים, לילות לבנים, חריונים, מלפנים ומאחור, ובפנים, להפנים, חצי חיים, בת זנונים" (עמ' 143).
ברנשטיין פותחת דלת, אבל אינה מעוררת מוטיבציה להיכנס. במהלך הקריאה הרגשתי שמנסים לזעזע אותי – יש איזו נהמה שעולה מצירופי הלשון הלא-שגרתיים, מעזות השפה: "שק הריון מסומן שחור, ובשק נחש הנחושת מיטהר כנסיוב" (עמ' 27) – אבל לטעמי מסך המילים נותר אטום. השפה היפה הפכה למניירה. שום דבר לא קורה. שום אמירה, שום הבחנה או תובנה. ואהבה? גם אותה לא מצאתי. רק רצף אסוציאציות פרטיות ואישיות, שהותיר אותי, כקוראת, מחוץ לדיאלוג.
"מושבת האהבה" מאת אילנה ברנשטיין, הוצאת בבל (דרום), 210 עמ'.
- מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".
