מקהלת מלאכים בעיר העתיקה

דור חלף מאז שהועברה בתקשורת ההודעה הלירית כי "כיכר השוק הומה" וכו'. מאז גם הסתבר לנו שהמשוררת הלאומית הנערצת התכוונה לכיכר כלשהי בביסקאיה, אלא שלא ממש נתנה דעתה לשם הכיכר האלמונית המרוחקת. על כל פנים, המיית השוק מומשה על ידי הישראלים בחריצות ובשקידה כמעט דתית, וחלק מן הפולחן הזה הפך להרגל חילוני – לעשות קניות בעיר העתיקה של ירושלים.

מה שנכנס אל היומיום הישראלי נעקר ממנו כבר פעמיים ברעם המטענים ובהלמות רגלי החיילים. והנה, בחזון התעתועים של ארץ ישראל – שחוברים בו כבר דורות לאומנות חשוכה, פונדמנטליזם דתי עיוור, עלבון חריף ומועך, עצב מוטרף ותקוות משיחיות – החל פרק נוסף: ישראלים חוזרים אל בין החומות. אומנם לא שטפונות, אבל זרם קבוע ויציב כבר מניח רגל מעברו המזרחי של שער יפו ומבלי לרדת אל הכותל או לבית המגורים ברובע היהודים חוזר אל כיכר השוק.

חפזתי גם אני לנער מן האבק את זכרונו של המקום, שלעולם יתקשר אלי עם קונצרטים של חורף וישיבה קפואה להכאיב באולם קר, מתחת לעוגב שצלילי הרנסנס והבארוק נשרו ממנו אל בין עמודים צוננים. לאנשים שאינם נוצרים ושאינם חדורים תחושות דתיות עמוקות, וגם לכאלה שהמוסיקה זרה לאוזניהם, כנסיותיה של ירושלים עלולות להתגלות כמלכודות קשות. מה שמחכה לכופרים כאלה בתוך כנסיות הוא ריח כבד של קטורת ובעיקר של חלב נרות נשרפים, אפלולית מעיקה, שקט מתחייב מעצם קדושתו של המקום למאמינים, ובדרך כלל לכל זה מתלווה תפאורה המצטיינת בציורים הטראגיים של ישו על הצלב – מעונה, זב דם, פצוע וחבול, כשלידו ניצבות בוכיות האם הקדושה, בת הלוויה הנאמנה ואחרים שקשרו את גורלם באיש מנצרת.

היות שאני שייך לעם אשר בעט בכל אלה ופנה עורף ליהודי המעונה והנצלב, נחסך ממני באופן הגיוני למדי הצורך להתמודד עם סיפורי הקודש הקשורים לכנסייה, ואני יכול להתרפק על מה שכן אהוב עלי ועל תחושתי המיידית ב"כנסיית הגואל" (Erloser Kirche) הגרמנית שבמוריסטן, ליד כנסיית הקבר בעיר העתיקה של ירושלים.

אני אוהב את צבעה הלבן והנקי, שעומד בניגוד חגיגי לכל הגוון הכללי של העיר העתיקה הדהויה והבלויה, שאבניה חומות או שחורות מזיקנה מופלגת או מהזנחה. הבוהק הנקי של אבני כנסיית הגואל הלבנות מתאים מאוד לשטח הפתוח והמואר של שוק המוריסטן, שעד לימי האש והדם של השנים האחרונות היה מרכז לבתי קפה ולחנויות צבעוניות ועליזות. ודומה עלי, בלי נדר חלילה, שהנה-הנה בא היום, ואפשר לתארו כך שוב. השוק בנוי על מה שהיה בית החולים של ההוספיטלרים, מסדר של אבירים צלבנים רשעים מן המאה ה-12, וזכה לשם הפרסי בימרסטאן, שפירושו בית חולים. זה שובש לשמו היום, מוריסטן. בשטח הבימרסטאן הצלבני עמדה כנסיית סנטה מריה לטינה, על שם הבתולה הקדושה, אמו של ישו.

ירושלים על כף היד

הכסף לבניית הכנסייה הגיע, כמו שמקובל עד היום בירושלים, מקהילה מאמינה בחו"ל, של סוחרי העיר אמלפי מאיטליה. שרידים מהכנסייה הזו שולבו בקשת הכניסה לזו החדשה, הלבנה. אפשר אכן לראות, בקשת הבנויה היום, סמלים מגולפים של חודשי השנה ושמותיהם בלטינית, ובעיקר מחוטבות כאן דמויות של אנשים בתנוחות של עבודות שונות המתאימות לחודשי השנה. העיט הגרמני ומגן האבירים המשולבים בעיטורי הקשת הם חדשים – לא להתבלבל.

בהגדרה "חדשים" אני משתמש כדי לציין את העובדה שכנסיית הגואל נחנכה בשנת 1898 על-ידי הקייזר הגרמני וילהלם השני, אחרי שאת השטח שעליו היא בנויה קיבל קודמו על הכס, קייזר פרידריך השלישי, בעל בריתו של הסולטן העותמני עבד אלעזיז.

חיבתי הגדולה למקום היא שמדי שבוע בחורף אפשר להאזין באולם התפילה לקונצרט של מוסיקה כנסייתית שמימית. רוב המוסיקה חוברה לעוגב, וזה הבנוי בכנסייה הוא משופרא דשופרא. האקוסטיקה? כאילו ההיכל נועד למקהלת מלאכים.

הסיבה הנוספת, שהיא נכבדת מאין כמוה, היא מגדל הפעמונים של הכנסייה. נכון, כדי לעלות אל קודקדו יש לשלם סכום פעוט בכניסה אליו, אלא שגם התשלום וגם הטיפוס סוחט הנשימה במדרגות הלולייניות ראויים מאין כמותם. הנוף הנפרש מארבע מרפסותיו הוא של כל ירושלים על כף היד. חלקים מירושלים גבוהים מן המגדל ונראים כאילו הם גולשים במדרון הצפוף ונדחקים אל חומות העיר, משל הם הסיבה לגיבובה בין החומות, וחלקים אחרים נמוכים ממנו, כאילו הם גלים שנעים בעדינות אל הגבעות החומות-צחיחות של מדבר יהודה, כדי להתפוגג אל תוך האובך החלבי העולה תמיד מים המלח ובקעת יריחו.

ואזהרה לקראת הסוף: אם תהיו על המגדל כשפעמוני הכנסייה יפעלו, חזקה עליכם שאתם נופחים שם את נשמותיכם ברעם הנורא של פעמוני הברונזה המתגלגלים. שימו לב.

איפה זה

בעיר העתיקה של ירושלים, ברובע הנוצרי. אפשר לבוא אל המגדל מרחוב המוריסטן היוצא מרחוב הנוצרים, או מחצרה של כנסיית הקבר.