הקרב על הדני

התחרות על מחירי ה"דני" – זה הלהיט החדש של האוצר לשנת 2006. אם יתגשמו כוונותיו של האוצר, הרי מראשית השנה הבאה יבוטל הפיקוח על מחירי מעדן החלב העממי הזה, וכן על מחיריהם של סוגי חלב טרי שונים וחלב עמיד 3% שומן, ה"גיל" וה"אשל", שמנת מתוקה, גבינת קוטג' 9%, וגבינות צהובות המשווקות באריזה המכילה פרוסות מסוג "גוש חלב" ו"גלבוע". לגרסתו של האוצר, הסרת הפיקוח על מחיריהם של מוצרים בסיסיים אלו תגביר את התחרות בתחום מוצרי החלב, ותגרום לירידת מחירם לצרכנים.

אינני טורחת לשאול: האומנם? הניסיון בארץ חזק מכל טענות הסרק וההנחות התיאורטיות, שמקומן אולי במציאות נטולת חיכוך באקדמיה, ומלמד כי כשמדובר במוצר שהציבור אינו מסוגל לוותר עליו – המחירים רק עולים. רוצים דוגמא? הסיגריות. במהותן סיגריות הרי אינן שונות מכל סם, ומי שצורך אותן יעשה הכל כדי להשיגן, גם אם מחירן מרקיע שחקים. וזה בדיוק מה שקרה כשבוטל הפיקוח על מחיריהן.

אך מזון איננו סיגריות. אנשים אינם מתמכרים לו. הם צורכים אותו כדי להתקיים. וכשבוחנים את המוצרים המעטים שמחיריהם עדיין נמצאים בפיקוח, קל לראות כי אין מדובר במוצרי מותרות. אלה בדיוק המוצרים שילדים צורכים, והם חיוניים לשם גידולם התקין. בעצם, הם נחוצים לכל סוגי האוכלוסייה. בואו נראה איך בדיוק תתקיים התחרות על מחיריהם.

נתחיל במושב הדמיוני נחלי שפע, אי-שם בחבל נאות יובש, בצפון הנגב. ביישוב הזה יש מה שהיה פעם מכולת, אך הבעלים, יזם מבריק, שם לב איך מוסר הפיקוח בשנים האחרונות ממחיריהם של מוצרים בסיסיים, והעלה את מחיריהם באופן דרסטי. עקב כך גדלו הכנסותיו פלאים, והמכולת הפכה זה כבר למרכול נוצץ. כאן, בהעדר חנות מזון אחרת במושב, רוכשים התושבים את רוב מצרכי המזון הנחוצים להם, אלה שמחירם עדיין בפיקוח ואלה שלא.

למושב הדמיוני הזה מגיע אוטובוס רק כמה פעמים ביום, ועקב המצב הכלכלי הקשה ממעטים תושביו להשתמש במכוניותיהם ככל האפשר. לכן, נסיעה לבאר שבע לקניות שוטפות אינה ריאלית. לכן, ותוך חריקת שיניים, הם ממשיכים לקנות את המוצרים הללו ביישובם. הם עצמם מרגישים שבויים בידי בעל המרכול, אך אין להם הרבה מה לעשות. הרי הם לא ייסעו בשביל כל "דני" לבאר שבע.

נשמע לכם דמיוני? למעשה, בכל שכונה בישראל המצב די דומה. רוב בתי האב קונים את המוצרים הללו במרכול השכונתי, בין שהוא פרטי ובין שהוא שייך לרשת שיווק זו או אחרת. גם תושבי הערים הגדולות לא ייסעו עד מרכז העיר או לאזור תעשייה כדי לקנות עוד שני ליטרים חלב בכמה אגורות פחות. הרי הנסיעה באוטובוס או במכוניתם הפרטית תעלה להם יותר מכל ההפרש. וגם בגלל שני ליטרים חלב לא נוסעים מהשכונה.

יתרה מזאת, גם אם בשכונה גדולה יש יותר ממרכול זמין אחד, לא סביר שהצרכנים יקנו מעדני חלב במרכול אחד, רק מפני ששם הם זולים יותר, אבל גבינת קוטג' ו"אשל" הם ירוצו לקנות במרכול השני. גם הצרכן הקפדן ביותר לא יהפוך עצמו לקורבן מעללי המערכת הקפיטליסטית. חישובי עלות-תועלת קיימים גם בתחום זה.

ולכן, שום תחרות לא תהיה בתחום מוצרי החלב. מה שצפוי הוא בדיוק שני דברים. האחד, מחירי מוצרי החלב שמחירים יוצאו מפיקוח יתייקרו. השני, אוכלוסיות חלשות יוכלו לצרוך מהם עוד פחות, או בכלל לא. כשמעלים את מחיריו של מזון בסיסי, אפשר לצפות רק לדבר אחד: מי שידו אינה משגת יקנה פחות, או לא יקנה בכלל.

הטענה "הסרת פיקוח = תחרות" מזכירה יותר מכל את "מלחמה = שלום" של אורוול בספרו "1984". שם הייתה עינו של האח הגדול פקוחה. אצלנו, ידו של האח הגדול נשלחת היישר לכיסים, ואם תרצו – היישר לקיבותיהם של פעוטות.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות