לינץ' וגול עצמי

הנה, כבר בליל הפיגוע בשפרעם טען ח"כ מוחמד ברכה (חד"ש-תע"ל) שאסור לחקור. הוא קבע שההמון הרג את החייל כדי למנוע ממנו להרוג אחרים. טיעון זה נשמע תמוה כבר בעת שהושמע - אם זה אכן המצב, מדוע לא לחקור? החקירה היתה מעלה שמדובר בהגנה עצמית, ובא לציון גואל. אבל עוד בטרם התפרסמו התמונות המרשיעות מתוך האוטובוס, קשה היה להאמין שח"כ ברכה מאמין לעצמו. הוא היה קרוב מדי לאירועים, שמע את העדויות. הוא ידע שבמשך שש שעות לא הצליחה המשטרה לחלץ את האוטובוס, שהיה מוקף המון משולהב. הוא ידע שהשוטרים נאלצו לעזוב את האוטובוס כי חשו סכנה לחייהם. הוא ידע שהגנה עצמית לא הייתה העיקר באירוע הזה, אם בכלל.

ברכה וחבריו ניסו להשיג דבר אחר לגמרי. הם ביקשו למעשה חסינות לתושבי שפרעם, בחסות האסון שניחת עליהם. הם הגדילו לעשות ואיימו כי אם תיפתח חקירה, יארגנו הפגנה המונית. גם אם היה מי שחשב בלהט האירועים שלא להתמקד בנושא זה, כעת חובה לזנוח את המחשבה הזאת, מול האיום הלא מרומז כלפי רשויות אכיפת החוק. הטעות של מתנגדי החקירה הייתה כפולה - גם טקטית וגם מוסרית. טקטית, קריאתם המיותרת מיקדה תשומת לב רבה ופתחה דיון מיותר, שהפך את הרוצח לקורבן. דווקא בגלל התנהגותם צריך כעת להתאמץ כדי להזכיר לכולנו שהקורבנות האמיתיים הם דינה והזאר תורכי, מישל בחות' ונאדר חאייק. לא הרוצח.

אבל הטעות החמורה יותר היא הטעות המוסרית. ראשי ועדת המעקב הם שותפים עקביים בדרך כלל לא רק בהגנה על זכויות המיעוט הפלסטיני בישראל, אלא גם בקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם בחברה הישראלית בכלל. מי שמבקשים להוביל מאבקים כאלה, אינם יכולים להבדיל בין דם לדם ואינם יכולים להתבלבל בלשונם או בערכיהם - לא כשמתיהם מונחים לפניהם ולא כשמונחים מתים אחרים. אם הם מאמינים בחיים כערך עליון, אין הם יכולים להגן על מי שהרגו אדם אחר, שפל ונתעב ככל שיהיה. אם הם חושבים שהמדיניות הצה"לית של הוצאות להורג ללא משפט היא מדיניות נפשעת, גם כשהיא מכוונת כלפי רוצחים, הם אינם יכולים לכסות על אחרים שמוציאים רוצח להורג, גם אם כדוריו כוונו לעבר יקיריהם.

איומים רבים מרחפים מעל שלטון החוק בישראל, רובם מימין. אבל גם איום בסגנון "אל תאכפו את החוק או שאני מתפרע", שנשמע השבוע מכיוון מנהיגים מסוימים בציבור הערבי, אסור שיעבור בשתיקה. נסיבות הריגתו של המחבל צריכות להיחקר ולהתברר. הפרקליטות צריכה לשקול להעמיד את האחראים לדין, ובמקרה הצורך יהיה על בתי-המשפט לגזור את עונשם. כל אלה צריכים לשים לנגד עיניהם לא רק את שלטון החוק, אלא גם את השוויון בפני החוק. כשיגיע השלב הזה, לאחר חקירה יסודית, יש להצטער על כך שלטובת הנאשמים יעמדו יורם שקולניק, שרצח מחבל כפות, נידון למאסר עולם וישב בכלא שבע שנים בלבד, ואחד אהוד יתום, שמיום שנתפרסמה אשמתו כהורג מחבלים הלכה ונסקה הקריירה שלו.