ויקרא האדם שמות

אלוהים

"ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (...) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה (...) ויאמר אלהים נעשה אדם (...) ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו (...) ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה (...) ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי".

כבר מבראשית - העולם נוצר כשקראו לדברים בשם.

לא היה אור עד שאלוהים אמר אור. ולא היו יום ולילה עד שאלוהים קרא לאור יום ולחושך לילה. אלוהים אמר רקיע וקרא לו שמים, וליבשה הוא קרא ארץ

כלומר – נתינת השם במקרא, משמעותה חשיפת המהות של בעל השם, דבר המסמל את השליטה על בעל השם (ויש גם ההיפך - בשופטים י"ג 18, המלאך לא עונה למנוח ולא מגלה לו מה שמו – כדי שלא יוכל לשלוט בו , וכך גם המלאך בסיפור יעקב בראשית ל"ב 30).

סוקרטס

כמו התנ"ך, כך גם סוקרטס מדבר על מילה ראשונית, אלוהית, שהיא יסוד אטומי שאין לו חלקים. וכשאנחנו נגיע לישויות האלו, אומר סוקרטס, שהן ראשוניות ונטולות חלקים, נגיע לאידיאות עצמן.  וכך, שמות יבקשו לגלות לא את התכונות המשניות - אלא את היסוד ואת המשמעות של הדבר.

ראינו בספר בראשית כי לאחר שאלוהים העניק את השמות למרכיבים העיקריים של העולם – הוא העניק לאדם את היכולת לקרא בשמות לכל היתר. וסוקרטס – גם הוא מדבר על האדם שקורא בשמות. ברגע שאתה לוקח אחריות על השפה – אומר סוקרטס - אתה מלמד את האחר על ההוויה. וכאן מגיע תפקידו הבסיסי והמרתק של המורה – ללמד אותנו לכנות את הדברים בשמם הבסיסי.

המורה, אומר סוקרטס, הוא זה שמלמד את השמות, אבל מי שנותן את השמות, והוא המורה של המורה – זה הפילוסוף.

במחזהו של שייקספיר, "הנרי הרביעי" אומר גלנדאור: "אני יכול לקרא לרוחות מן התהומות", ועונה לו הוטספר: "וגם אני, וכול אחד יכול, השאלה רק אם יענו לקריאתך".

וכאן, זה מתחיל כמו אצל אפלטון וסוקרטס – אבל מתרחב, כשנשאלת בעצם השאלה האם השם הוא-הוא המהות האמיתית, שעומדת מעל לכול?

כמו שחזה סוקראטס, לואיס קרול, בספריו על אליס בארץ הפלאות ובארץ המראה, הוא אכן סוג של מורה וסוג של פילוסוף ובעיקר סוג של אדם שכנראה כותב תחת השפעתם של חומרים מצוינים ביותר, ובספריו הוא מרבה לדבר על המילה, הדיבור, השפה וכמובן השמות.

בספר "אליס בארץ המראה", אליס מגיעה אל "היער שבו אין שמות לדברים".

שם, כשהיא שוכחת את שמה, זה מצד אחד גורם לבלבול גדול מאוד אצלה, אבל – רק כך היא מאפשרת לעופר-במבי שהיא פוגשת שם, להתיידד איתה, ונוצרת למעשה מערכת יחסים בין 2 ישויות מסוימות – שמשתנות לחלוטין ברגע שהן נזכרות שוב בשמן.

כשהם יוצאים מהיער העופר קולט שהוא חיה ושאליס היא בן אדם – רק בזכות זה שהוא נזכר שוב בשמה – ובשמו.

כלומר – גם כאן יש חשיבות עליונה לשם כקובע המהות של הדבר, ולכך שהמהות משתנה כשהשם משתנה או כשהוא נשכח או נעלם.

"כשאני משתמש במילה, מובנה הוא בדיוק המובן שאני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר.

השאלה היא, אמרה אליס, אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים.

השאלה היא, אמר המפטי דמפטי, מי כאן האדון – זה הכול".

אז מי כאן האדון?

וזו בעצם שאלת השאלות, לא? מי כאן האדון? האם אלוהים, שברא את היקום ע"י כך שקרא לו בשמות, וכשמינה את האדם לקבוע שמות נוספים? או האם האדם הוא האדון על השם – וכמו שאומר הרמוגנס (אצל סוקרטס) הוא יכול להעניק כל שם שירצה לכל דבר שירצה, או שהאדון הוא בעצם השם עצמו – כמו שאומר קרטילוס, וכי הוא האמת היחידה, האמת שחזקה יותר מכול דבר אחר?

מי כאן האדון? הקופירייטר שהמציא את השם קוקה קולה, או השם קוקה קולה שיתקיים עוד שנים הרבה אחרי אותו קופירייטר? ואם ניקח את אותו משקה עצמו ונחליף לו את השם, האם יש לו סיכוי? ומה זה אומר, שהשם חזק יותר גם מזה שהמציא אותו וגם מהדבר שאותו הוא מייצג?

האדון הוא הפילוסוף, אומר סוקרטס, והוא בעצם האדם המיוחד שקיבל את ההרשאה מאלוהים או מעצמו או מכוח מסתורי ביקום, לחבר בין האידיאה הטהורה והאמיתית לבין ההוויה המוחשית והגשמית – באמצעות המילה יקרת ערך שרק הוא אמון עליה ומוסמך להגידה: כלומר, באמצעות השם.

אבל – כשסוקרטס אמר את זה – הוא לא הכיר את הקופירייטר. כשסוקרטס חשב כי את מלאכת יצירת השמות צריך להשאיר לטובים מכל, לפילוסופים – או שלא ידע כי הטובים מכל יהיו דווקא הקופירייטרים, או שבעצם קבע כבר אז – כי הקופירייטרים יהיו המורים, הפילוסופים – של העתיד.

רוני אפלבוים הוא ממנהלי תחום הקריאטיב בבצפר של חברות הפרסום.