ההיסטוריה נמצאת בפרטים הקטנים
האינקוויזיציה גזרה על הטוחן מנוקיו מוות בשנת 1600. קרלו גינצבורג העניק לו חיי נצח וביוגרפיה נפלאה, שלא מתעסקת במלכים או במלחמות אלא באדם הפשוט. לירז אקסלרד על "הגבינה והתולעים"
ייתכן שבימים אחרים דומניקו סקנדלה, הטוחן שכל חבריו מכירים אותו בשם מנוקיו, היה בכלל נתפס כקדוש, אדם מואר. איש פשוט וצנוע שהגיע משום מקום, בלי רקע ובלי ייחוס, ויש לו דברים להגיד על העולם והאלוהים והאדם והיחסים ביניהם.
"הגבינה והתולעים - עולמו של טוחן בן המאה השש-עשרה" מאת קרלו גינצבורג, תרגום מאיטלקית: אורה אייל, הוצאת כרמל
מנוקיו טען שהעולם נברא מריקבון: "הכל היה כאוס – כלומר, האדמה, אוויר, מים ואש ביחד, ומהמסה הזאת נוצר גוש, בדיוק כמו שגבינה מתגבשת בחלב, ובתוך זה התהוו תולעים, והן היו המלאכים". הרעיונות של מנוקיו לא מעוגנים בשום דת ממוסדת. הם שלו. והוא מרצה אותם בלהט, בהתלהבות, בפני כל מי שמוכן לשמוע, וגם בפני מי שלא ממש רוצה לשמוע, אבל לא הספיק להתחמק מהטוחן הידידותי. אחד מהאנשים האלה, או בעצם כנראה שיותר מאחד, התלוננו על מנוקיו וימי ההתלהבות הדתית החופשית שלו באו אל קיצם.
כי הטוחן דומניקו סקנדלה נולד בשנת 1532 בכפר קטן בצפון איטליה ושם העביר את רוב ימי חייו עד שהוצא להורג, כנראה ב-1600. זאת לא היתה תקופה טובה לאנשים שהרגישו את האלוהים באופן אחר מאשר זה המותר ומוכתב על ידי הכנסייה. מנוקיו מצא את עצמו נחקר בפני הלשכה הקדושה, האינקוויזיציה. בשני משפטים שנערכו בהפרש של 15 שנים זה מזה נמצא הטוחן מנוקיו אשם. פסק הדין הראשון ארוך במיוחד ומתמודד עם כל אחד מן הטיעונים של מנוקיו, והסיכום שלו ברור וחד: "אנו מוצאים שאתה... אחוז שחיתות רבה של כפירה שכמעט אין לבטאה".
את הסיפור של דומניקו סקנדלה, קורות חייו ועלילותיו, שיחזר וכתב לתפארת ההיסטוריון האיטלקי קרלו גינצבורג בספר "הגבינה והתולעים" שיצא לאור בשנת 1976, ועכשיו הופיע בתרגומה של אורה אייל בהוצאת "כרמל" עם אחרית דבר מאת יוסף קפלן. גינצבורג התבסס במחקרו על מסמכים של האינקוויזיציה: פרוטוקולים של החקירה, מכתבים שונים הקשורים בפרשה, עדויות עדים שנשתמרו וכמובן, פסק הדין. מכל אלה הוא בונה, מעשה אומן, את דמותו של האיש ואת תווי הפנים של התקופה והמקום בהם חי.
איך רעיון נולד?
עיקר העבודה של גינצבורג היא קריאה ופרשנות של הטקסטים השונים. הוא גם בלש וגם פרשן, מחפש את ההקשרים העמוקים, התת קרקעיים והסמויים מהעין, בהם נאמרו הדברים ושבתוכם התחוללה הדרמה. הוא לא מקבל שום דבר כפשוטו. הוא מנסה לסגור את הפער בין קריאה לבין הבנה, ומניח שאף-על-פי שאנחנו יכולים לקרוא את הפרוטוקולים, והכל, לכאורה, גלוי, הרי שהעבודה האמיתית היא להבין אותם בקונטקסט נכון.
בשעתו, כתיבת היסטוריה כזאת, "היסטוריה מלמטה", הייתה חדשנית ומסעירה, והספר היה לרב מכר גדול. גינצבורג נחשב לאחד מראשוני ה"מיקרו-היסטוריה" באיטליה. בכך הכוונה לזרם היסטוריה שהתפתח בייחוד מאז שנות השבעים ומתעסק בחקירה לעומק של פרטים קטנים. כלומר, לא עוד חקירה ממעוף הציפור, חקירה של תהליכים ומגמות, אלא לימוד לעומק של פכים קטנים מחיי היום יום של מאן דהו ספציפי מהתקופה. מנוקיו עניין את גינצבורג הרבה מעבר לגבינה ולתולעים. הוא משמש עבורו דוגמה לעד כמה אינדיבידואליות היתה אפשרית ואף נוכחת בקרב המעמדות הנשלטים, בלב לבה של החברה הכפרית.
המהלך שגינצבורג עושה הוא כפול ומשולש. הוא עונה, כהד רחוק, למהלך החקירה שניהלו האינקוויזיטורים. גם הם וגם הוא ניסו להתחקות אחר המקור לרעיונותיו של מנוקיו. גם הוא וגם הם בטוחים בקיומו של מקור כזה ושוללים מראש את האפשרות שרעיונות באמת יצוצו בראשו של הטוחן הפשוט. בעבודת בילוש סבלנית פורם גינצבורג את פקעת הרעיונות התיאולוגיים לחוטים נפרדים ומחפש בנרות את הקצה של כל חוט: מאיפה זה הגיע? ואיפה זה מתחיל? השאלה הגדולה יותר המסתתרת ב"הגבינה והתולעים" היא איך נוצרים רעיונות.
גינצבורג מוריד אחד-אחד את הספרים מהמדף של מנוקיו, ומחפש בהם הד לרעיונות שהוא הציג. אבל יחסי הגומלין אינם כה פשוטים. הרעיונות שמנוקיו קרא (בספרים שכמובן נבדקו ואושרו) התערבבו אצלו בראש עם רעיונות ותפיסות שנותרו בו מהתרבות שבעל-פה, מהמסורת הישנה, וביחד יצרו סינתזה ייחודית רק לו.
קרלו גינצבורג מחזיר לחיים טוחן פשוט מתקופה שמה שידוע לנו אודותיה מקורה במעמדות השולטים. בכך הוא חושף פיסת חיים קטנה, נכחדת. האינקוויזיטורים, בחקירה שלהם, היו הראשונים לסמן את מנוקיו. גם בכך הלך גינצבורג בעקבותיהם. האינקוויזיטורים, אחרי שני משפטים בהפרש של 15 שנה זה מזה, גזרו מוות על מנוקיו. גינצבורג העניק לו חיי נצח.
לפנייה לכתב/ת 
לקרוא ולהבין
מומלצים
