שובה של השיבוטה
" יש לנו חזיר כשר (אי שם ביערות העד), שרימפ כשר ובשר סרטנים כשר (שעשויים שניהם מבשר דג מעובד), ועכשיו יש לנו דג בטעם חזיר". שגיא קופר מספר על דג בטעם חזיר שמבשר את בוא הגאולה
"ד"ר זהר עמר וד"ר ארי זיבוטפסקי מאוניברסיטת בר אילן הצליחו לקבל בחשאי דוגמא מהשיבוטה שהוברחה מנהר כהרון שבאיראן * הדג נקרא בערבית "שאבוט" וחי גם בנהרות הפרת והחידקל שבעיראק * לפי המדרש - הדג גלה לבבל לאחר החורבן ומתגלה... עם בוא הגאולה * לזיהויו נעזרו החוקרים בספרות ההלכתית מבבל, אך גם ביוצאי עיראק, המתגעגעים לטעם המיוחד * הדג משובח, כשר למהדרין וטעמו כטעם בשר החזיר, משקלו עד 60 ק"ג * בודקים אפשרות לגדלו בישראל".
שני החוקרים – עמר וזיבוטפסקי, שכל אחד מהם בא מאסכולה אחרת – עובדים על איתור וזיהוי של בעלי חיים שנזכרו במקרא. זה יופי של דבר, כיון שאנחנו לא בהכרח מחברים למילים השונות את החיות הנכונות, ודי לנו אם נזכר בחיות כמו שפנים וארנבות. שאפו, אם כך, לשני החוקרים מבר אילן, שבכלל מטפלים בנושא, ואני מקווה שאכן יצליח להם וליהודי איראן ועיראק, שכנראה מתגעגעים מאוד לטעמו המשובח של אותו דג מיתולוגי. השמועות אומרות שמגדלי הדגים בבית שאן כבר מחפשים דגים לריבוי.
עכשיו תשמעו: יכולתי להלאות את כולנו עכשיו בשאלה האם השיבוטא דנן הוא אכן השיבוטא האמיתי, מהו שמו הלטיני של הדג המסוים וכן הלאה וכן הלאה. העניין הוא שיש כאן יותר מזה. אני חושב שאנחנו צריכים לראות את הפרסום הזה כהתחלתה האמיתית של הגאולה, מכמה זוויות.
ראשית, כמאמר הכותבים: "הדג גלה לבבל לאחר החורבן ומתגלה... עם בוא הגאולה". זה כבר עושה את הדברים מעניינים. אמנם יש דגים שסבורים שקצה העולם מתקרב, אבל הנה, יש דגים שמבשרים את בוא הגאולה. יכול להיות שיש פה הבדלים בהשקפות עולם – בין חסידים לליטאים – אבל מסופקני.
שנית, זהו השביב הראשון – השמץ, לא, השמצון, של התארגנותנו כעם שיש לו איזושהי יכולת בסיסית מינימלית לחיות בשקט כמו עם נורמלי. למה זה? כי אם הגענו למצב שבו אנחנו משקיעים זמן ומאמץ באיתור של דג לגפילטע פיש בנוסח יהדות פרס – כולל שיתוף פעולה חשאי עם גורם איראני בלתי תלוי וא-פוליטי – אז המצב מתחיל להראות טוב. איך אמר צ'רצ'יל ב- 42'? זה לא הסוף וגם לא תחילת הסוף, אבל זו יכולה להיות סופה של ההתחלה.
הזווית השלישית היא החלק שהתחבב עלי בהודעה לעיתונות. שימו נא לב לעניין טעמו של הדג: הוא דומה לטעם חזיר. מסתבר אמנם שלא מדובר בטעם הבשר, אלא בטעמו של מח הדג שמזכיר את טעמו של חזיר, אבל דג זה דג, ולא ניתן לפרטים הקטנים לבלבל אותנו.
אני חייב לאמר שלא טעמתי מעודי מח של דג. אבא שלי הוא יותר אוטוריטה בעניין, שכן הוא מחובבי ראש הדג הממולא. יהיה מעניין לטעום מהשיבוטות כשיגיעו הדגים החיים לשוק (כרגע כולם בפורמלין). למה סבורים שדווקא מח הדג הוא זה שדומה בטעמו לזה של כבש נורבגי? ההודעה לעיתונות מצטטת פרשנות של רש"י למשפט "חזיר מוחא דשבוטא", שמייחסת לשיבוטא טעם של חזיר. אני פרשן קטן מאוד של פסוקים ומבואות, אבל לי דווקא נראה שהכוונה היתה לזה שמוחו של חזיר גודלו כגודל מח של דג (משהו מזלזל כזה, אתם יודעים).
נדמה לי שיש איזו "תאווה" של שומרי כשרות לטעום מהדברים האסורים. זה נראה להם איזה "גליק" מיוחד, שבשבילו חשוב מאוד לצאת לכל מיני יערות עד ולצלול למעמקים. אז יש לנו חזיר כשר (אי שם ביערות העד), שרימפ כשר ובשר סרטנים כשר (שעשויים שניהם מבשר דג מעובד), ועכשיו יש לנו דג בטעם חזיר.
הפרשנות של רש"י רומזת אולי שיהודים תמיד חיפשו "עוקפי כשרות". אני מגזים, כמובן, ואין לי ספק שרש"י לא חטא אפילו במחשבה בנושא. מן הסתם גם רש"י לא טעם טעמו של חזיר מעולם, והוא נסמך על דעתם של אחרים בעניין, אבל בסוף היום, גם אם לא אבה לאכול חזיר, הוא היה בודאי סקרן לדעת מה טעמו של הלבנבן. זה שרש"י לא טען שבעצם לחזיר יש טעם של עוף, היה יכול לרמז שהוא הלך ועשה תחקיר בנושא, אבל מצד שני, אני לא בטוח עד כמה תרנגולות היו מאכל של יום יום בימיו של מפרש המקרא, אז הוא כנראה הלך על הדג, וזהו.
מבשר את בוא הגאולה? (צילום: יוני רייף)
ולסיום, אבל באותו עניין, הרשו לי נא תגובה קלה לתגובות למאמר של שבוע שעבר.
אנחנו כנראה לעולם לא נהיה "קבוצת לחץ". לא בגלל שלא אכפת לנו, אלא בגלל שאנחנו תמיד מחפשים איך "לצאת מזה".
התגובות למאמר האחרון שלי – זה שעסק בשק – הוכיחו שאכפת לנו, ואנחנו לפחות מוכנים לאמר שאכפת לנו. העניין הוא שבמקום לדרוש את מה שגיע לנו כתמורה צנועה לכספנו ההולך ומדלדל, אנחנו קורעים שקים, חותכים אריזות ועושים הכל כדי להסתדר. מצד אחד זה בסדר: תמיד חיינו על הצורך לסדר את הפריץ, לעבוד על השלטונות ולאלתר איך להמנע ממפגש עם הרשויות. מצד שני, עכשיו אנחנו בוחרים בפריץ והרשויות הן אלה שאנחנו משלמים את משכורתן. אז למה להמשיך לקרוע אריזות, לשלם יותר ולהתבזות, כשאנחנו יכולים פשוט לעמוד על שלנו? באיזשהו מקום, זה מזכיר לי חיפוש אחרי תחליף כשר לחזיר...
המתכון הפעם הוא של גרהם קר. בסוף שנות השישים, ועד 1971, לקר היתה תוכנית בישול טלויזיונית שהצליחה למדי. הוא היה מארח דמויות שונות, מספר בדיחות ומארח אורחים. בשלב מסוים קר הסתבך, בעיקר עם עצמו, עבר תאונת דרכים קשה וחייו קיבלו תפנית לא טובה. כשהוא חזר לעבודה, אחרי מסע התאוששות ארוך ביאכטה, הוא הפסיק לספר בדיחות גסות, הפסיק לשתות והפסיק לבשל עם יין ואלכוהול. היום הוא עובד ומופיע עם אשתו, לכל רוחבה ואורכה של ארצות הברית. הוא מבשל על סירות ו- mobile home, כותב ומופיע בטלויזיה. המתכון הבא הוא מאחד הספרים הקודמים שלו, בערך מהתקופה בה גר וחי באוסטרליה (הוא בכלל אנגלי, במקור). עיקר עיסוקו של קר היום הוא באוכל בריא, עם מתכונים רבים לחיים "נכונים" ועוד ועוד.
פילה דג עם מקדמיה
המרכיבים:
2 פילטים במשקל 200 גרם בערך, של דג ברמונדי או דג דומה. אני אוהב את הג'ון דורי, שנמכר כ"ג'קט" בטיב טעם
פלפל לבן טחון - לטעם
מלח – לטעם
1 חלמון
4 כפות חמאה מזוקקת
מיץ מרבע לימון פלוס מעט לימון לרוטב
60 גרם אגוזי מקדמיה מרוסקים
4 כפות שרי יבש
כף פטרוזיליה קצוצה
כף חמאה
אופן ההכנה:
- ממליחים ומפלפלים את הדג. מערבבים יחד את חלמון הביצה, 2 כפות חמאה מזוקקת ומיץ מרבע לימון. מברישים את הפילטים בתערובת החלמון ומצפים אותם (בלחיצה לתוך הבשר) במקדמיה הגרוסים.
- יוצקים שתי כפות חמאה מזוקקת למחבת ומחממים. כאשר החמאה התחממה, מטגנים בה את הדגים, שלוש דקות מכל צד
- בינתיים, במיקרו או בצורה אחרת, מחממים מעט את השרי.
- בתום הטיגון, יוצקים את השרי החם למחבת ומציתים (בזהירות, הפנו את מחבת הצידה). מוסיפים את הפטרוזיליה, מוציאים את הדגים לצלחת הגשה.
- במחבת, ממיסים את החמאה עם מעט מיץ לימון ומגרדים את תחתית המחבת. יוצקים את הרוטב שנוצר על הדגים.
