שיטפון

בסופו של השבוע הכי חם שעבר על הארץ בארבעים-וחמש השנים האחרונות, נוסעים לאון והדס למלון ספא הררי, של בריכות מרפא ופינות של תה צמחים. את הילד השאירו אצל הוריה של הדס, עם משחק מחשב שמחלצים בו כומר משבי המאפיה הצ'צ'נית. צוף הבטיח לנצל את סוף-השבוע לעבודת שורשים, לרשום כל מה שקרה לציגלים החל בקייב, אלף שמונה-מאות וחמישים, ועד לעלייה ולתקומה בישראל: אינספור פוגרומים ומיתות משונות, אכזרית יותר ממשחק המחשב שלו.

כשצוף רוכן אל הצג לחסל את המאפיונר השביעי במיתר של כינור, לאון והדס כבר חונים מול חזית הזכוכית של המלון, בלב יער אורנים. גם החדדים יהיו כאן. לאון יודע כי אין זה אלא צירוף-מקרים סהרורי, שהתאפשר הודות למבצע מיוחד בשביל הלקוחות של חברת האשראי. זו היתה מחוות התקרבות של חדד.

"הוא בא אתי לפגישה אצל הפסיכולוגית", אמרה ליזה ללאון בעודה פקוקה בנהר המכוניות של אחד הבקרים. "הוא בקושי דיבר. זה היה דבר גדול מצדו לשבת שם. הוא הקשיב למטפלת. קשה לי לדבר אתך על מה שהיה שם... חשבתי כמה פגעתי באיש הזה. ישבתי שם ושיגע אותי כל מה שאני והמטפלת מסתירות ממנו. הוא דיבר איתה כאילו רק הוא והיא שם וסוף-סוף מישהו מקשיב לו. כשיצאנו אמר לי: אנחנו נוסעים, ועשה את כל הסידורים בעצמו. הוא היה עושה את זה גם בלי המבצע. יעלה כמה שיעלה. זה החיים שלנו, הוא אמר לי".

"ניקח את הדברים מהרכב", אומרת הדס וגוררת מזוודה כחולה. לאון מושך את האדומה. כשהדס פורשת למקלחת הוא מצלצל לדלפק הקבלה: החדדים המתפייסים שוכנו ארבע דלתות מהם. הוא יוצא למרפסת ומנסה לראות ממנה את מרפסתם.

"אני מאושרת", אומרת הדס מהמיטה.

היא כבר אחרי שיחת טלפון לאמה.

"צוף בחדר המחשב של אבא, וקט שם", אמרה לה אמה.

לאון יורד לסיבוב במלון, שותה תה קמומיל בפינת התה, תר לשווא אחרי רמז לליזה, וחוזר לחדר כעבור שעה. הדס נחה עירומה על בטנה אחרי ג'קוזי איקליפטוס. רכה ונימוחה היא קוראת בשקיקה את הסיפור הראשון ב'כל היום חצות הליל' של חניף קוריישי. מניפה את רגליה באוויר וצוחקת. לאון כבר קרא את הספר, ולכן הוא פחות משועשע: זה סיפור על רווק צעיר, שיש לו רומאן עם אשה נשואה. בפעם הראשונה במהלך הרומאן שלהם הם קובעים לבלות כמה ימים במלון מחוץ לעיר. בעלה מחליט ברגע האחרון להצטרף למסע של אשתו, ובא איתה למלון. חדרם צמוד לחדרו של הרווק המאוהב, שכל עולמו מתקדר. בערב הוא יושב ליד הבאר, וגבר זר מצטרף אליו לשתייה. מתפתחת שיחה של גברים על החיים.

"אנשים נעשים חולים כשהם אינם מנהלים את החיים שהיה עליהם לנהל", אומר הרווק.

"כמה בנאלי, אבל נכון", מאשר הבעל, ומספר על קדחת השחת שתוקפת את אשתו בכפר.

השיחה מתגלגלת אל החברה הנשואה של הרווק.

"חכה שהוא יתפוס אתכם", צוחק הבעל.

הרווק מתעניין אם הבעל אינו ממהר לחדרו.

"להיום כבר החמצתי את זכותי כגבר נשוי".

"היא תמיד הולכת לישון כל-כך מוקדם?" שואל הרווק.

בימים הבאים יקשיב הגיבור למתרחש בחדר הסמוך, יתעלס עם הארמנית המתוקה, ופעם אחת ישכב גם עם אהובתו הנשואה, שתקפוץ לחדרו ברגע פנוי. בסופו של דבר, הרומאן שלהם נגמר במלון. לאון מכיר את כל גלגוליו של הסיפור. סיפור מודפס הוא לכאורה עניין סגור. אבל הקורא יכול לפרשו בכל פעם בדרך אחרת. שלוש פעמים כבר קרא אותו: לפני הרומאן שלו, במהלכו, ובשיטפון. פעם קרא על תשוקה, פעם על אכזבה, ובפעם האחרונה קרא סיפור על כוחו של הבעל שצץ ומחזיר לעצמו את הגזלה.

עכשיו מעביר לאון יד על שיפולי גבה של הדס ויורד מטה-מטה בין עגבותיה אל העמק הנפער שם עם צמחייתו הרעננה, ומשם נעה ידו עד כפות רגליה, שחובטות בקצה המיטה, מתענגות על הסיפור.

"תעזוב", אומרת הדס, ומכסה את עצמה בקצה הסדין, "אחר-כך. הוא פנטסטי הקוריישי הזה".

מלוהט מעירומה של אשתו, מצונן מן ההערה שלה, מחומם מקרבתה של ליזה, הוא משתרע על המיטה לצד הדס. יש לו הזיה קוריישית: דלת מחברת את חדרם לחדר הסמוך. הידית נעה לאט. הדס נשמטת רדומה על הספר. הדלת נפתחת וליזה נכנסת בחלוק המגבת הלבן. היא לוחשת וחומקת אל צדו. שערה נח עכשיו על הכר שלו. פניו שוקעות בניחוחות של שערה ועורה. ריחות שמפו וזיעה קלה. כמה ארוכה היתה התענית שלנו.

הוא מתנער מן ההזיה. הדס כיסתה אותו בשמיכה קלה. רגע הוא עוד נאחז בזיכרון, ואחר-כך נרדם. כשהוא מתעורר, הוא רואה בחלון שני נשרים חגים מעל ליער. יש שמורת נשרים לא הרחק מן המלון. פעם צילם נשר מטיל נתחי בשר מדממים לתוך מקור של גוזל מכוער. הוא נתקף רעב. אין לו מושג איפה הדס. באמבטיה הוא מוצא חלוק לבן ופתק: "תבוא לחדר-אוכל". הג'קוזי מלא מים מתקררים. לאון נכנס לתוכם ומיד קופץ החוצה, חסר-שקט. בחדר-האוכל הוא מוצא את הדס והולך למלא צלחת במזנון האורגני.

"ביצים שהטילו תרנגולות חופשיות בשומרון", רשום ליד קערת החביתה. טוב שמישהו מסתובב חופשי בשומרון, הוא חושב וממלא צלחת בגבינות צאן.

"אתה לא אוכל כלום", אומרת הדס כמו רופא שמביט בחולה סופני.

יש לה תיאבון עצום. האשה הזאת פורחת, הוא חושב ומביט במחשוף החלוק. היא לא מנחשת כלום? לא אכפת לה? או שגם היא נהנית מן ההתרככות שלי, כמו שמריו אמר: "רומאן יעשה רק טוב לנישואים שלכם. מה שווים נישואים בלי איזה ניעור תקופתי?"

כשקהל הסועדים מתחיל להתפזר, רואה לאון את ליזה מעבר לגבה של הדס, ליד החלון הפונה אל יער האורנים. גבר יושב מולה. הוא מביט בה וצוחק ממשהו שאמרה. הם מדברים. היא גוחנת וטועמת מן הצלחת שלו. הוא גבר מוצק, נוטה להשמנה קלה. דומה בדרך מוזרה לליזה. נאה. חסכן בתנועה. הנה איפוא רוח-הרפאים.

"אתה מפסיק לאכול?" מרימה הדס את ראשה מצלחת הגבינות.

"בכלל או עכשיו?"

"ראיתָ מישהו שאנחנו מכירים?"

"לא".

לאון קם מכיסאו.

"אני הולך למלא צלחת", הוא אומר.

"אבל לא נגעת בכלום".

הוא שומע את הדס כמו דרך קיר זכוכית והולך כמי שכפאו שד. פתאום נדמה לו שהוא מוכרח להחזיק משהו ביד, והוא חוזר לכיסא ולוקח את המצלמה שלו ונע בכיוון שולחנם של החדדים. ליזה מרימה את עיניה כשהוא מתקרב. עיניה מזהירות אותו: אל תשתגע. זה לא הזמן להכריז על היכרות או על אהבה. שום התלוצצות פרועה. אל תבנה על ההומור של חדד. משהו כזה.

"סליחה", קורא לו הגבר משולחנה, "אתה מצלם פה?"

"תעזוב", נבוכה ליזה, "זה אורח. לא? אתה אורח פה, לא?" היא פונה אל לאון.

"רק רציתי שמישהו יצלם אותנו", אומר חדד ומעביר את עיניו מליזה אל לאון.

לאון מביט בליזה. היא נראית כאילו אכלה משהו מקולקל.

"אני אורח, אבל אשמח. זה המקצוע שלי כשאני לא בחופשה".

"תודה", אומר חדד. "אכפת לך אם נצטלם בחוץ, פשוט כל-כך יפה פה".

הם יוצאים מחדר-האוכל. חדד מחבק את ליזה. הם נעמדים בשולי הגינה. חדד מחייך וליזה מביטה ישר למצלמה. כעת יכול לאון להסתכל לתוך עיניה דרך העדשה. להתקרב אליה מבלי שיבחינו. חדד בוהה רגע באחד האורחים שעובר לידם. שני הנשרים חגים גבוה מעל לראשיהם. לאון מצלם לעצמו את הנשרים.

ליזה, ליזה, הוא חושב. עכשיו, שכולנו התיידדנו, אולי תבואי אתי לחדר? המיטה עוד חמימה, חדד מפויס. נתנחם על כל החודשים. הוא מצלם תמונה, ואחריה סדרת תמונות. החדדים זזים כל הזמן. הם מחליפים ביניהם כמה משפטים. לאון רואה את עיניה של ליזה משתנות.

"תתרחקו קצת אחד מהשני", הוא אומר ומסמן להם בידו, ומצלם סדרה של ליזה לבדה: קפואה, מפשירה, קצה ידו של חדד בפריים, היד נעלמת, חדד שב ומצטרף. ילד רץ בין לאון לליזה. הוא מפסיק לצלם.

"איזה חום", אומרת ליזה.

"חם לך?" שואל חדד.

"כן, אני נחנקת, בוא נלך", עונה ליזה.

"אחרי-הצהריים, יהיה אור נהדר", אומר לאון. "אני אוכל לצלם אתכם שוב".

"נראה לי שהוא אוהב את האור של לפנות-ערב", אומרת ליזה בחיוורונה. חדד מביט בה. לאון מביט בו. הם עשרים שנה ביחד. אתה רואה את זה עליהם. זה הכוח שלו עליה, וזה הכוח שלי עליו. היינו משולש לא-שווה-צלעות. השיטפון חיזק את היסודות שלהם. היא נשארה אתו. עכשיו הוא ילך איתה לחדר שלהם וישכב איתה בין הסדינים של המלון הזה. לחה ממסאז' יפני פיה יענג אותו. אולי נבצע חילופי זוגות, חושב לאון, החדרים הלבנים ישמחו לפנק כל אחד. נשלים את המהלך. נסלק את האשמה. הדס תתעלס עם חדד, וליזה אתי.

"הנה", רושם חדד את שמם על מפית. "לא הכרנו. זאת אשתי, ליזה", הוא צוחק, "חצי מהאנשים פה באים עם אשה של מישהו אחר".

"גם אני עם אשתי", אומר לאון.

חדד רושם את הכתובת שלהם. שם הרחוב, מספר הבית, מספר הדירה. בת-ים. ומוסר לו את הנייר הרך.

"אם תשלח לנו את התמונות, תעשה לנו את השבוע", הוא מודה לו והולך משם עם ליזה. כמה היה רוצה עכשיו ללכת בעקבותיהם, להצמיד אוזן לקיר, לשמוע שאהובתו לא בוגדת בו עם בעלה כשהם נכנסים למיטה, לוודא שבא מחדרם רק רשרוש דפיו של ספר שהוא-עצמו נתן לה. אבל החדדים גרים ארבעה חדרים מהם. לו הצמיד אוזן לקיר, היה שומע זוג אחר.

"אני רואה שאתה עושה הסבה לצלם זוגות", אומרת הדס.

"הם ביקשו".

הוא מביט מעבר לגבה. מלצרית מחליפה את מפת שולחנם של החדדים בתנועות של חדרנית הפורשת סדין חדש על מיטה נטושה. בחדרם הקריר מסיטה הדס את הווילון הכפול. החדר מתכהה. המיטה מלבינה. הדס מתירה את קרס חזייתה ומשליכה אותה על משענת הכיסא. שדיה המלאים מתנערים בפינוק. היא מתפתלת החוצה מתחתוניה הדקים, ולאון מביט באפלה שבין רגליה. לשנייה מבזיק בראשו חדר 501. אחר-כך הוא מתמכר לריגוש שבו מתגלמות אשתו ואהובתו באשה אחת. פיו על פיה. עורו על עורה. ידיו מערסלות את שדיה. שפתיו גולשות מצווארה אל בטנה ואל שער העולם העשוי קפלים ורודים שעתה נפתח לקראתו. בוא פנימה, אל המקום שממנו באת ואליו אתה הולך. בוא. החדר מתמלא התנשמויות, התווים של מנגינת העונג. הנה הם, גבר ואשה שמכירים זה את זה היטב, ואחרי שנים עדיין מופתעים לגלות את המקום שמצמרר את הנפש. תשוקה ביתית מתוקה.

היא נמתחת. לוחשת משהו רך. פניו בקימור צווארה. לרגע נשכח העולם, נשכחת עילת הדברים, הם צפים יחד במקום החשוך שאין בו דבר זולתם. אחר-כך הוא נשאר שרוע עליה שעה קלה מבלי לנוע, עד שהוא מתגלגל הצידה ונשמט משפת המיטה אל השטיח הרך. הם צוחקים. הם מתקלחים ונרדמים תחת שמיכה עבה בחדר הממוזג ומתעוררים לארוחת-הערב.

"נאכל בחוץ", הוא אומר, "בואי, ניסע מפה".