מפל חבר: על נמרים וגולגלות

לראשונה ראיתי נמר בטבע לפני בערך דור, כשישבתי על ראשו של המפל הגדול בנחל חבר. הייתי אז חמוש בטלסקופ, שנועד לבדוק את הלכלוך בנחירי ציפורים רחוקות, ובכובע נגד קור חורפי של שחר במדבר. שתיתי במרץ את התה שקנקנו השחיר מפיח על מדורת הזרדים שהצתתי כמה דקות קודם.  

מה שהפך תוך שעות לסיפור עתיר תיאורים וגוזמאות למכביר, לא היה, עם התרחשותו, אלא רביצה מרושעת של נמר רעב במחבוא סלעים גדולים באפיק הנחל. בקושי הצלחתי לזהות את הריצה הקצרה והמהירה שלו אחרי כמה יעלים שרעו בשלווה במרחק מה ממנו, ואת מנוסתם המטורפת מבהלה כאשר זיהו את הטורף עט עליהם. וכך, בעודי נדהם ופעור פה מעוצם המחזה שהתרחש אי שם, בעומק כ-200 מטר מתחתי, נעלמו הטורף וקורבנותיו מאחורי הסלעים המוטלים בערבוביה גדולה באפיק, ומאז לא ראיתי עוד מעולם נמר טורף במדבר יהודה.

עם זכרון דרמטי כזה, מראש מפלו של נחל חבר, מחווירים כל יתר הקשרים הישנים שלי עם הפינה הזו של המדבר: מיטשטש זכרון המעקב אחרי זאבים, נמוגות התצפיות בנשרי המצוק הגדול של נחל חולד אשר בא אל קירות החבר העצומים מימין, ואפילו מסע לילה מופרע במעלה חבר, שהיום הוא אסור בהליכה, מחוויר לעומת "אירוע הנמר".

מאז, לא זו בלבד שלא זכיתי לראות עוד נמר טורף, אלא שגם אוכלוסיית הנמרים הגדולה שרחשה אז במדבר הקטן הזה הצטמקה ונעלמה כמעט כליל, וכל שנותר עוד לקשישים כמותי שחוו את נמרי המדבר במלוא עוצמת עלומיהם הוא לצקצק כדרך הטרחנים, לגלגל עיניים ולהיאנח כמו פלמ"חניקים ששרים על משלטיהם האבודים.

שאלה שלא נשאלה

מפל נחל חבר הוא ענק של הטבע, קיר בצורת פרסה שגובהו כמעט 200 מטרים. סביבו משתרע ים של גבעות חומות אפרפרות - הוא רמת חבר הצחיחה בלב מדבר יהודה.  בצוקי הענק של שולי המפל, שהם כבר קירות הקניון של נחל חבר, הוא ואדי אלג'ופאן - "הצחיח" בלשון שוכניו האחרים - פעורים כמו עיניים שחורות ופוזלות של צועני פתחיהן של מערת האימה ומערת האיגרות.

המערות האלה, אולי יותר מכל אתר ארכיאולוגי אחר בארץ, היו אבני יסוד בהתפתחות החשיבה ההיסטורית, הלאומית והחברתית של ישראל החדשה, היות שאנשי משלחות החפירות שניהלו יוחנן אהרוני ויגאל ידין (1953-1961) מצאו בהן את איגרותיהם הכתובות של מפקדי מרד הנפל אשר בן-כוסבה הנהיג נגד רומי. אותו מרד אשר עם מפלתו התמוטט סופית העם היהודי בארץ ישראל וספג מכה פוליטית צבאית ולאומית, שממנה לא התאושש עד היום.

באחד הארכיונים שנמצאו במערות נמצאה גם התעודה שלראשונה לימדה אותנו איך להגות את שמו של המנהיג הכושל, שעד אז כינוהו בר-כוכבא. במערות האלה נמצאו לא רק התעודות וחפציהם האישיים של מפקדי המרד בגזרת מדבר יהודה ובני משפחותיהם, אלא גם סלים מלאים בגולגלות ובעצמות, שהוטמנו מתחת לקרקע המערה. אלה נודעו עם הגילוי ב-1960, תוך התלהמות חברתית והתפעמות לאומית נרחבת, כעצמותיהם של המורדים הנועזים אשר מצאו את מותם במערה, והיא זכתה לפיכך לשם "מערת האימה". 

מעולם לא נשאלה בפומבי השאלה כיצד הניחו המורדים שמתו במערה את גולגלות עצמם בסלים מהתקופה הכלכוליתית, הקודמת לימיהם ביותר מ-3,000 שנה, וכיצד הצליחו ברי מינן אלה לקבור את עצמם בחברותא עם עצמות חזירי בר מהבצות שבדרום ים המלח, שגם הן נמצאו באותם סלים...  

לא זו בלבד שהשאלה ההגיונית הזו לא נשאלה, אלא אף הרב שלמה גורן נ"ע הגדיל וקבר בטקס צבאי מלא את עצמות המתים המעורבות באלה של החזירים הכלכוליתיים כשרידיהם של קדושי האומה מימי המרד ברומיים. ואוי לאותה בושה.

על ראשו של המפל שממנו נראות כל הנפלאות האלה, הקימו קלגסי רומי הרשעה מחנה לתצפית ולמצור על המערות. משם היו מזהים כל תנועה שנמלטי המרד עשו אל מחוץ למערתם ומשם היו שולחים את חייליהם לשמור על מבוא השביל התלול למערה ועל מוצאו, שחלילה לא יוכלו הנצורים להגיע אל גבי המים או ללכת לעין גדי הסמוכה כדי לשבור שבר. ובקיצור - ארבו שם למותם של הנצורים כעכבישים לטרפם, עד שאלה באמת ספו לגווע במערותיהם או שהתמסרו לשבי, לעינויים ולמוות - אם כי את סופם ממש אין אנו יודעים.

לבד מכל אלה חתור למרגלות ראשו של המפל האפיק של נחל חבר עצמו, זירת כל האירועים האלה. בנוטשו את גבעות רמת חבר עם בואו אל המפל, כדי לצנוח ממנו אל תחתית תהומו של הקניון, הוא הופך לנקיק צר שאורכו כ-200 מטר, עשוי כולו פיתול של סדק בסלע לבן ובוהק. קרקעיתו חרוזה בגבים ובמכתשות, אשר בימי שטפונות החורף נקווים בהם מים ירקרקים וצוננים תמיד, להרוות צמאונו של ההולך בשבילי המצוק ולהפיג את חומו של הגוף, הצונח אליהם בהמולה גדולה ובמסכי טיפות ניתזות.

איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים דרום מדבר יהודה (מס' 11), בקצה דרך הג'יפים המסומנת בצבע ירוק שמסתעפת מדרך הג'יפים השחורה בין ערד למעלה האיסיים. דרך נוספת להגיע לראש מפל נחל חבר ולנקיק הגבים היא בשביל הולכי הרגל האדום, בין עין גדי לנחל משמר.