איך התחלתי לפחד מספרים

נדמה שיותר מכל תחום ספרותי אחר, המאבק הסמוי על תשומת ליבו של צרכן התרבות נערך בזירת המותחנים וספרי האימה. הז'אנר הספרותי הפופולארי הזה נאלץ בשנים האחרונות להיאבק על מקומו מול גירויים טוטאליים, מידיים ואפקטיביים בהרבה שמספקים המסך הגדול והמסך הקטן. ואמנם, למורגלים בחוויה הקולנועית, קשה להבין כיצד ניתן באמת לפחד מספר. למי שנצמד לכיסא והליט את עיניו באולם החשוך, או טמן את ראשו בכתף החבר על הספה בסלון, נראית החוויה הטקסטואלית מאוד לא מאיימת. מחבר הספר "אנשי הקש", מייקל מרשל, שכבר על הכריכה מיידעים אותנו כי הוא קודם כל תסריטאי, אשר רבים מספריו נרכשו להפקה על ידי האולפנים ההוליוודיים, מודע כנראה למגבלות המדיום שלו.

רומן המתח האינטליגנטי הזה רווי ריפרורים לקולנוע, לטלוויזיה, למוזיקה ולארכיטקטורה - אבל לא לספרות. אמנם, במקום מסוים מוזכרת ביוגרפיה המוטלת על שולחנו של אדם, או ספרים על רוצחים סדרתיים המונחים בספרייתה של החוקרת, אך המחבר, שסיפרו גדוש באמירות ותובנות תרבותיות, שואב את דימוייו מעולמות אחרים, ובמציאות שלו האינטרנט הוא הממלכה היחידה של המילה הכתובה. גישה כזו עשויה לנבוע משתי הנחות, ששתיהן משולות לירייה עצמית ברגל - או שהכותב מניח כי עולמם התרבותי של קוראיו זר לעולם הספרות ולכן אין טעם להעשיר את הטקסט באזכורים שלא יאמרו להם דבר, או שהוא מניח כי פרופיל אמין של דמויותיו (שהן, אגב, משכילות מעל הממוצע) אינו יכול לכלול דימויים מעולם הספרות. בכל אופן, נראה שההעדר הצורם הזה יכול להעיד במשהו על כיוונו של הז'אנר.

ובכל זאת, המילה

"אנשי הקש" מתנהל בעצלתיים. שני סיפורים נשזרים בו במקביל - נינה, סוכנת אף.בי.אי, וג'ון זאנדט, שוטר לשעבר, רודפים אחר רוצח סדרתי של נערות צעירות, אשר רצח את בתו של השוטר שנים ספורות קודם לכן והצליח לחמוק מידיו. וורד הופקינס, סוכן סי.אי.איי בעברו, מגיע להלוויית הוריו שנהרגו בתאונה ומגלה כי הם נרצחו. הוא יוצא למצוד אחר הרוצחים ומגלה במהלכו סיפור אחר לחלוטין על עצמו ועל הוריו. רק במחצית הספר תופס המותחן הזה תאוצה ומרתק אליו את הקורא, כאשר שני הסיפורים מצטלבים סוף סוף וחושפים מערכת קשרים מחרידה ומעוותת. יש בספר משהו מפחיד, אך לא הדמויות וההתרחשויות הן שמייצרות את האימה: אין פה רגעי מתח שיא מצמררים, או תיאורים מעמיקים של דמויות מעוותות שהופעתן על הנייר מזמינה סיוטים. המותחן הזה מבקש להפחיד את הקורא בכוח השמור בכל זאת למילים - בתיאוריות (פסיאודו) פילוסופיות לגבי המציאות המערבית.

ובכל זאת, "אנשי הקש" מהווה חלק מהניסיונות של החברה המערבית לומר משהו על הרצחנות האלימה שפוגעת בה מבית ומחוץ. אמנם, סיפור המתח כשלעצמו והקישורים שנעשים בין האירועים השונים אינם תמיד אמינים והפיתרון שמוענק לכל זה הוא אפילו מעט מופרז, אך מה שמעניק בכל זאת לספר הזה את ערכו הוא התמונה העכורה של לוס אנג'לס בפרט ושל החיים האמריקאים בכלל שהוא מצליח לצייר בשנינות וישירות, שגם אם הן ראויות יותר לכתיבה עיתונאית מאשר לספרות, בכל זאת משיגות את מטרתן. באמצעות דמויות רגישות ומעניינות, גיבורים תלושים, בודדים, המתקיימים בשולי החברה, יוצר מרשל פרופיל אמין של קידמה המייצרת מדינה מתפוררת. כך למשל, הוא משכלל באופן אירוני את המודל של הרצח הסדרתי למעין מערכת מופרטת: "רוצחים סדרתיים לא פועלים ככה", אומרת החוקרת לשוטר שהעלה את ההשערה שלא מדובר ברוצח יחיד. "לא עד כה" , הוא עונה לה, "אבל אנחנו חיים בעולם משתנה, שבו הכול יותר גדול, יותר נוצץ ויותר טוב. נוח יותר. זמין" (עמ' 218).