איך התחלתי לפחד מספרים
אחרי שראינו כ"כ הרבה דם בסרטים, איך אפשר להפחיד בעזרת מילים? ובכן, מזכירים כמה שיותר את עולם הקולנוע. מאיה פלדמן על המותחן "אנשי הקש"
נדמה שיותר מכל תחום ספרותי אחר, המאבק הסמוי על תשומת ליבו של צרכן התרבות נערך בזירת המותחנים וספרי האימה. הז'אנר הספרותי הפופולארי הזה נאלץ בשנים האחרונות להיאבק על מקומו מול גירויים טוטאליים, מידיים ואפקטיביים בהרבה שמספקים המסך הגדול והמסך הקטן. ואמנם, למורגלים בחוויה הקולנועית, קשה להבין כיצד ניתן באמת לפחד מספר. למי שנצמד לכיסא והליט את עיניו באולם החשוך, או טמן את ראשו בכתף החבר על הספה בסלון, נראית החוויה הטקסטואלית מאוד לא מאיימת. מחבר הספר "אנשי הקש", מייקל מרשל, שכבר על הכריכה מיידעים אותנו כי הוא קודם כל תסריטאי, אשר רבים מספריו נרכשו להפקה על ידי האולפנים ההוליוודיים, מודע כנראה למגבלות המדיום שלו.
רומן המתח האינטליגנטי הזה רווי ריפרורים לקולנוע, לטלוויזיה, למוזיקה ולארכיטקטורה - אבל לא לספרות. אמנם, במקום מסוים מוזכרת ביוגרפיה המוטלת על שולחנו של אדם, או ספרים על רוצחים סדרתיים המונחים בספרייתה של החוקרת, אך המחבר, שסיפרו גדוש באמירות ותובנות תרבותיות, שואב את דימוייו מעולמות אחרים, ובמציאות שלו האינטרנט הוא הממלכה היחידה של המילה הכתובה. גישה כזו עשויה לנבוע משתי הנחות, ששתיהן משולות לירייה עצמית ברגל - או שהכותב מניח כי עולמם התרבותי של קוראיו זר לעולם הספרות ולכן אין טעם להעשיר את הטקסט באזכורים שלא יאמרו להם דבר, או שהוא מניח כי פרופיל אמין של דמויותיו (שהן, אגב, משכילות מעל הממוצע) אינו יכול לכלול דימויים מעולם הספרות. בכל אופן, נראה שההעדר הצורם הזה יכול להעיד במשהו על כיוונו של הז'אנר.
ובכל זאת, המילה
"אנשי הקש" מתנהל בעצלתיים. שני סיפורים נשזרים בו במקביל - נינה, סוכנת אף.בי.אי, וג'ון זאנדט, שוטר לשעבר, רודפים אחר רוצח סדרתי של נערות צעירות, אשר רצח את בתו של השוטר שנים ספורות קודם לכן והצליח לחמוק מידיו. וורד הופקינס, סוכן סי.אי.איי בעברו, מגיע להלוויית הוריו שנהרגו בתאונה ומגלה כי הם נרצחו. הוא יוצא למצוד אחר הרוצחים ומגלה במהלכו סיפור אחר לחלוטין על עצמו ועל הוריו. רק במחצית הספר תופס המותחן הזה תאוצה ומרתק אליו את הקורא, כאשר שני הסיפורים מצטלבים סוף סוף וחושפים מערכת קשרים מחרידה ומעוותת. יש בספר משהו מפחיד, אך לא הדמויות וההתרחשויות הן שמייצרות את האימה: אין פה רגעי מתח שיא מצמררים, או תיאורים מעמיקים של דמויות מעוותות שהופעתן על הנייר מזמינה סיוטים. המותחן הזה מבקש להפחיד את הקורא בכוח השמור בכל זאת למילים - בתיאוריות (פסיאודו) פילוסופיות לגבי המציאות המערבית.
"לא משנה כמה סרטי תדמית תיעודיים של 'כך נעשה הסרט' נראה, המפלצת מגומי תמשיך להפחיד אותנו כשנצפה בה בהקשר הסרט"(עמ' 300), כותב מרשל, המודע היטב למניפולציה המצולמת, ואינו מתפתה להאמין כי הספרות פועלת אחרת. את תחושת הפחד הזו, התלויה במסגרת עלילתית שכיום מתקשה הספרות לספק, הוא מבקש לעבות בחוויה הרבה יותר ארוכת טווח וטורדת שלווה - "אנשי הקש" הוא ללא ספק ספר ראוי לא רק לחובבי מותחנים ואימה, אלא גם לחובבי תיאוריות קונספירציה וניו אייג', ומה מספק את הסחורה טוב יותר מתיאור מאיים של "צעידה בסך בשדות המרעה האורבניים" (עמ' 206) מלווה בתיאוריה אפוקליפטית על חברה מערבית עירונית שזנחה את הטבע ומכלה את עצמה?
ובכל זאת, "אנשי הקש" מהווה חלק מהניסיונות של החברה המערבית לומר משהו על הרצחנות האלימה שפוגעת בה מבית ומחוץ. אמנם, סיפור המתח כשלעצמו והקישורים שנעשים בין האירועים השונים אינם תמיד אמינים והפיתרון שמוענק לכל זה הוא אפילו מעט מופרז, אך מה שמעניק בכל זאת לספר הזה את ערכו הוא התמונה העכורה של לוס אנג'לס בפרט ושל החיים האמריקאים בכלל שהוא מצליח לצייר בשנינות וישירות, שגם אם הן ראויות יותר לכתיבה עיתונאית מאשר לספרות, בכל זאת משיגות את מטרתן. באמצעות דמויות רגישות ומעניינות, גיבורים תלושים, בודדים, המתקיימים בשולי החברה, יוצר מרשל פרופיל אמין של קידמה המייצרת מדינה מתפוררת. כך למשל, הוא משכלל באופן אירוני את המודל של הרצח הסדרתי למעין מערכת מופרטת: "רוצחים סדרתיים לא פועלים ככה", אומרת החוקרת לשוטר שהעלה את ההשערה שלא מדובר ברוצח יחיד. "לא עד כה" , הוא עונה לה, "אבל אנחנו חיים בעולם משתנה, שבו הכול יותר גדול, יותר נוצץ ויותר טוב. נוח יותר. זמין" (עמ' 218).
"ככל שאנחנו חיים בצפיפות גדולה יותר, כך אנחנו תלויים יותר זה בזה, וכך החלומות שלנו הולכים ונעשים חשובים - כמעט כאילו שכל זה (הערים הגדולות) קיים כדי לחזק את הקשרים בינינו, כדי לעזור לנו לשאוף אל דבר-מה שחסר, ובכך להצעיד אותנו אל עבר אנושיות שהיא יותר מאשר פשוט להיות אנושי"(עמ' 395), מסיים מרשל את ספרו בנקודת מבט אופטימית. ובכן, קשקושי ניו אייג' סנטימנטליים מסוג זה מזכירים כי אחרי הכול, למרות העטיפה האינטליגנטית, במותחנים מסוגו של "אנשי הקש" מוטב להסתפק בשאלות של מי רצח את מי ומדוע. תובנות רציניות עדיף, מן הסתם, לחפש אצל מי שמחובר יותר לעולם הספרותי מאשר להוליווד.
"אנשי הקש" מאת מייקל מרשל. תרגמה מאנגלית נטע ידיד, הוצאת ינשוף.