טריינספוטינג: מדריך לנוסעים ברכבות הודו

מי שמטייל בהודו ולא חווה לפחות נסיעת לילה אחת ברכבת – לא היה בהודו. ומי שמספר לכם שנסע ברכבת בהודו, והיא יצאה או הגיעה בדיוק בזמן – גם הוא לא היה בהודו. אולי בשווייץ, או בגרמניה. בתת-היבשת המבולגנת הרכבות עשויות להקדים או לאחר בכמה שעות, אבל דבר אחד בטוח – חוויית הנסיעה בהן לא דומה לשום דבר אחר.

טראומתי ומרתק

המפגש הראשון עם רכבת בהודו עלול להיות טראומתי. זה בערך מה שקרה לי כשחיכיתי בתחנה נידחת לרכבת הלילה לבומביי. הגעתי כמובן הרבה לפני הזמן המצוין בלוח הרכבות, בידיעה שלרכבות בהודו יש מנהג קבוע: להקדים או לאחר (גם איחורים של שעה עד 24 שעות לא מעוררים כאן התרגשות רבה).

הרכבת היתה אמורה לעצור בתחנה שלי לחמש עד עשר דקות, ובזמן הזה היה עלי למצוא

"שטבדי אקספרס". כמו מטוס (צילום: פנינה מרקו)

את הקרון שלי, כשאני סוחבת עלי, לאורך 30 או 40 קרונות, את כל התרמילים הכבדים.

בדרך כלל אני שוכרת "קולי", סבל בחולצה אדומה עם תווית על חזהו המעידה על היותו סבל מורשה. מראים לו את כרטיס הרכבת והוא כבר יודע בדיוק היכן, לאורך הרציף האינסופי, יעצור הקרון המתאים. את שכרו, כעשרה שקלים, הוא מקבל אחרי שהוא מוביל את הנוסע היישר אל הדרגש שלו. הסידור הזה, תודו, שווה כל גרוש, אבל בתחנה שכוחת האל שלי לא היה קולי, כנראה בגלל שעת הלילה המאוחרת. למזלי מצאתי כמה נוסעים מקומיים שגם להם היו מקומות בקרון שלי וכך לא פספסתי את הרכבת.

החוויה מתחילה כבר כשנכנסים לתחנת הרכבת, בעיקר אם מדובר באחת הערים הגדולות – בומביי למשל. תחנת "ויקטוריה" בכרך הסואן הזה שוכנת בבניין ענק שנחנך לפני כ-120 שנה ונראה כמו טירה מגובבת צריחים ומגדלים.

כשנבלעים באולם הענק וצועדים לעבר הרציפים,נתקלים באלפי בני-אדם: עומדים, יושבים, שוכבים בצפיפות על הרצפה או מבשלים ארוחות רוויות קארי על גבי פרימוסים קטנים. לאן שלא מסתכלים רואים תינוקות זוחלים בתוך הזוהמה. בפינה אחת מחתלת אם את תינוקה על הרצפה ובמרכז הרציף

יושבות נשים לבושות סארי ומפטפטות בעליצות כמו כל חבורת נשים אחרת בכל בית קפה בעולם. את מקום כוס הקפה והקרואסון ממלאים כאן פיצוחים הודיים וצ'אי שנמזג מתרמוס ישן.

כאשר מגיעה הרכבת המבוקשת פורצת מהומה גדולה. כולם קמים בבת אחת ונדחקים אל פתחי הקרונות עם צרורות על הראש ותינוקות קשורים לגב או לחזה. תמיד יש מישהו שנופל או נגרע מהתור. את המהומה מלוות הודעות בהינדית הבוקעות מהרמקולים של התחנה, וצפירות של רכבות נוספות שמתקרבות לרציפים.

מיליוני נוסעים

רשת הרכבות ההודית היא הגדולה בעולם הכפופה להנהלה אחת. זו חולשת על 63,000 ק"מ של מסילות ברזל, 1.6 מיליון עובדים ו-13 מיליון נוסעים בכל יום. למרות שלתייר המערבי נדמה כי הכל מתנהל בבלגן אחד גדול, התמונה דווקא הפוכה: רשת הרכבות הזו מתפקדת בצורה יעילה למדי והיא האמצעי הטוב ביותר לעבור ממקום למקום בתת-היבשת הענקית. המרחקים הרי עצומים כאן.

הרבה מים עברו בנהר הגנגס מאז 16 באפריל 1853, היום שבו, לקול תרועת חצוצרות ומטח יריות של משמר כבוד, יצאה לדרך הרכבת הראשונה, בקו בומביי-טהאן, למרחק 30 ומשהו קילומטר. כדי לנסוע עכשיו באחת מ-7,000 רכבות הנוסעים הנעות

הרבה סבלנות. המתנה לרכבת (צילום: פנינה מרקו)

מדי יום ברחבי הודו, נדמה שצריך לעבור קורס אוניברסיטאי. אבל אחרי שצוברים ניסיון, לומדים עד כמה זה פשוט, ידידותי ויעיל.

ראשית, כדאי לרכוש את ה- Trains at a glance, ספר הרכבות ההודי, הנמכר בכל תחנה (30 רופי, שהם כ-3 שקלים). בספר זה (כמו גם בכמה אתרי אינטרנט של רשת הרכבות) מוסבר בצורה ברורה ביותר באיזו רכבת יש לנסוע מאן ולאן, מה הם סימני המחלקות השונות ומה הן מציעות, וכמה צריכה לעלות הנסיעה (המחיר נקבע לפי מספר הקילומטרים, ובסוף הספר יש טבלת מחירים בהתאם למרחק).

יש תשעה סוגים של רכבות, והמחירים משתנים בהתאם. רכבות "שטבדי אקספרס" (Express Shatabdi) היוקרתיות נוסעות בקווים קצרים יחסית (עד 6 שעות), ויש בהן שתי מחלקות, רגילה ועסקים – שתיהן מפוארות וממוזגות. מבפנים נראה קרון ב"שטבדי אקספרס" כמו חלל מטוס, עם מושבים מרופדים ומתכווננים. כרטיס הנסיעה כולל ארוחות ושתייה.

מחיר נסיעה, לדוגמה, ברכבת כזו בקו בין דלהי לאמריצר (כ-450 ק"מ) הוא 665 רופי (כ-70 שקל) במחלקה הרגילה. במחלקת העסקים (Executive) המחיר כפול.

רכבת יוקרתית ומהירה נוספת היא "רג'דאני אקספרס" (Rajdhani Express), הנוסעת בקווים ארוכים. היא מחברת את הבירה ניו-דלהי לכל הערים העיקריות בהודו. יש בה שלוש מחלקות, כולן מחלקה ראשונה בלבד (1A, 2A, 3A) ומחיר הכרטיס מכסה ארוחות וגם מצעים. במחלקות יש דרגשי שינה מרופדים ונוחים.

מחיר הנסיעה בין ניו-דלהי לבומביי במחלקה 3A ב"רג'דאני אקספרס" הוא 1,485 רופי (כ-150 שקלים). ב-1A המחיר הוא 4,135 רופי (כמעט כמו מחיר הטיסה בין שתי הערים). בשאר רכבות האקספרס והרכבות המהירות יש שלוש מחלקות רלוונטיות לתיירים: 1 AC , מחלקה ראשונה וממוזגת; 2 AC , מחלקה

מחלקה ראשונה נוסח הודו (צילום: פנינה מרקו)

ראשונה ממוזגת עם תאים בעלי שני דרגשים, זה מעל זה; 3 AC , מחלקה ראשונה ממוזגת עם תאים בעלי שלושה דרגשים. מחלקת השינה הלא ממוזגת, עם שלושה דרגשים, שבה נוסעים תרמילאים – היא צפופה, מלוכלכת ולא נעימה.

ההבדלים במחירי הנסיעה בין המחלקות השונות משמעותיים מאוד. בקו דלהי-בומביי, למשל, הם יכולים לנוע בין 365 רופי למחלקת השינה הלא ממוזגת, ל-3,188 רופי במחלקת 1 AC .

זהירות: נוכלים

איך מזמינים כרטיסים לרכבת? בתחנות הרכבת בערים (דלהי, בומביי, כלכתה, צ'נאי) יש דלפקים מיוחדים לתיירים. אתר הרכבות ההודי מזהיר תיירים שמגיעים לתחנה בניו-דלהי שלא להאמין לאנשים שיחסמו את דרכם ויטענו כי דלפקי התיירים סגורים

נדחפים לקרון (צילום: פנינה מרקו)

או שהם בשיפוצים. מדובר בנוכלים המבקשים לנקז את תנועת התיירים אל סוכני החברות הפרטיות. האתר מפרסם גם רשימת סוכנים מורשים למכירת כרטיסי רכבת לתיירים.

כדאי מאוד לרכוש כרטיסי רכבת לפחות שבוע מראש, כי לעיתים קרובות הרכבות מלאות ואי אפשר למצוא מקום. אפשר להזמין כרטיסים לרכבות השונות דרך אתר האינטרנט של החברה המפעילה, אבל למרבה הצער ניתן לקבל את הכרטיסים רק בערים מסוימות בהודו. אם יש לכם כתובת מלון בו תשהו, תוכלו לציין אותה כדי שכרטיסיכם יישלחו לשם. תצטרכו גם לשלוח למלון ייפוי כוח המאשר שאתם מסכימים שפקיד הקבלה יקבל עבורכם את הכרטיסים (יוצאת מן הכלל היא דלהי, שבה יש משרד שבו ניתן לאסוף את הכרטיסים שנרכשו באמצעות האינטרנט).

להביא כריך מהבית

• אוכל: נסיעות ברכבות של הודו יכולות להימשך לעיתים עשרות שעות. ברכבות היוקרתיות יגישו לכם מבחר מאכלים (כלולים בכרטיס) אבל באחרות יעבור אדם וישאל אם אתם רוצים להזמין משהו (בתשלום, כמובן). בדרך כלל תהיה זו מנת אורז וירקות, מתובלת וחריפה מאוד. בתוך כך יחלפו בקרונות רוכלים ויציעו לכם חטיפים ושתייה לאורך כל שעות הנסיעה. מומלץ מאוד לקחת פירות וכריכים לדרך, ולא להסתמך על מה שנמכר ברכבת.
  

• שמירת חפצים: בתחנות הרכבת בערים הגדולות ניתן לשכור לוקרים לשמירת חפצים, עד חודש ימים.
  

• חדרי מנוחה: בתחנות הגדולות יש חדרי מנוחה חינם – לנשים לחוד ולגברים לחוד. בצמוד לתחנות פועלים בתי הארחה השייכים לחברת הרכבות.
  

• סבלים: מומלץ מאוד לשכור "קולי" (סבל). עם בואכם לתחנת הרכבת יעוטו עליכם לובשי החולצות האדומות, וכל שנשאר הוא להתביית על אחד מהם, שכבר יוביל אתכם עד לדרגש המתאים בקרון. 100 רופי הוא סכום מכובד כתשלום לסבל.
  

• ביטחון אישי: הרכבות בהודו בטוחות יחסית לנוסעים זרים, בעיקר במחלקות הראשונה והשנייה. גם נשים יכולות לנסוע ללא חשש לבדן. עם זאת, לא להיסחף: רצוי מאוד לשמור על החפצים. כדאי להביא כבל ממתכת ולקשור את המזוודה-תרמיל למוט ברזל המותקן בדיוק לצורך מטרה זו מתחת לספסל בתא. כבר קרה לא פעם שברגע שה"קולי" הניח את המזוודה על המדף מעל המושב, מישהו חטף אותה וברח במהירות מהקרון.
  

• רכבות מיוחדות לתיירים: בהודו פועלות כמה רכבות מיוחדות לסיורי תיירים, והמחירים בהתאם. המפורסמת שבהן היא Palace on wheels – רכבת העורכת סיור בן 7 ימים ברחבי מדינת רג'סטאן, ומגיעה עד לאגרה והטאג'-מאהל שבאוטר פראדש. מחירו של סיור כזה, תלוי בעונה, מתחיל ב-395 דולר ונמתח עד 595 דולר ליום ליחיד בתא, כולל אירוח יוקרתי במיוחד. בקיצור, 7 ימים כאלה ישאבו מכם 2,765 דולר לפחות. רכבות נוספות שעורכות סיורים דומים באזורים אחרים בהודו: The Royal orient, Deccan Odyssey.