אומה אחת נגד הגרוב

המוזיקה אלקטרונית נתפסת בשנים האחרונות, בעיקר באופן שבו העיתונות מסקרת אותה, כחלק בלתי נפרד מתרבות המועדונים. המיזוג מושלם, אבל לא בטוח שכולם מאושרים. יוצרי מוזיקה אלקטרונית, שלרוב מוכרים כמויות קטנות של דיסקים, מרבים להשלים הכנסה בעבודות תקליטנות. בדרך כלל הם ידועים יותר כשהם נושאים את כובע הדי.ג'ייז ורבים מהם אף מתפקדים כרמיקסולוגים. מטרתם, להעניק חיים חדשים ליצירות נשכחות בעזרת דגימות צליל ומיקסוס חדש שיתאים לווייב השולט במועדונים. היעד המרכזי הוא להשיג את הגרוב הקדוש והנשגב ולגרום לקהל לרקוד במשך שעות, כשההיררכיה – מתפעל מול קהל, ברורה.
אבל יש גם יוצאי דופן, מוזיקאים שמבקשים לכוון לאזורים אחרים, לא רק לאגן, אלא גם לשכל. האקלקטיות שמאפיינת בשנים האחרונות את המוזיקה הזו, ריבוי הסגנונות המוזיקליים שמתפתחים בתוכה, או מתחברים אליה, מצמיחים גם אלטרנטיבות לתרבות המועדונים.

מועדונים מיצו את עצמם

אביעד אלברט וביניה רכס, אנשי ההרכב "טפט", מבית הלייבל הירושלמי "פאקט", מבקשים להיות חלק מאלטרנטיבה כזו. ביצירתם הם מבקשים ליצוק תבניות תקשורתיות שאינן מושגות בדרך כלל במוזיקה הזו, למשל, טקסט ואומנות פלסטית.
"כבר לפני שנתיים, הרגשנו שנמאס לנו מהגרוב", מצהיר בניה רכס, "רצינו דברים אחרים, לצאת מהחלל המגביל של המועדונים. לא רצינו להרקיד יותר קהל, הפורמט הזה מיצה את עצמו ושיעמם אותנו, רצינו תוכן אחר".
הצהרה חתרנית, מפי מי שהיו שותפים ל"חזית האלקטרונית", פרוייקט חצי מחתרתי שפעל כשלוש שנים, בין 97 לסוף 99, ושעליו הם מעידים כי שימש מבוא לסצינת המועדונים היותר מעניינת בישראל כיום.
"החזית האלקטרונית" מנתה אי אלו שמות מוכרים בתעשיית המוזיקה האלקטרונית הישראלית: ישי אדר, יואב ברנשטיין, w.i.d production, גיא מרגלית, רם אוריון ואחרים. בטרם נקברה בטקס רווי כימיקלים ורכילות נלווית, הספיקה החזית להוציא לאור אוסף בשם "קססה", ולהופיע בסדרת אירועים שכללו הופעות חיות עם תקליטנים קבועים ומתחלפים.

כוח למיקרופון

אחת מפעילויות המשנה של החזית הייתה הקמתו של הרכב הופעות, שכלל גרעין קבוע ומתחלף של מוזיקאים. מהגרעין הזה נותר הצמד "טפט", שכולל כאמור את רכס, ממקימי להקת הרוק "דיואלט", ואלברט, עיתונאי מוזיקה ב"העיר", שעבד גם בלייבל האלקטרוני החלוצי "קסבה רקורדס". אלברט גם תרם את הקטע הראשון שהוציא למופע של אהד פישוף ואורי קצנשטיין שעלה ב-96' בפסטיבל "פנומנה".
השניים, שפועלים כצמד מאז 98', מוציאים החודש שני אלבומים חדשים. הראשון, "אף אחד לא שמע", הוקלט לפני שנה בהופעה חיה במוזיאון הרצליה, שבמהלכה הוצבו מקרופונים שהקליטו מבחר ספונטני של תגובות הקהל שהיה שם. על בימת ההופעה הם הציבו את ה"אישרופון"- מתקן דמוי אדם בגודל של עשרים ס"מ, בעל ראש זכוכית מגדלת ושתי זרועות קטנות המחזיקות דף טקסט ומיקרופון, שתפקד כמערכת לתיעוד צלילים. רכס ואלברט הציבו אותו על הבמה כדי שיקלוט רעשי רקע וקולות אנשים, שביודעין או שלא ביודעין, יהיו שותפים ליצירה עצמה ולתיעודה. "המניפולציה עם ה'אישרופון' לא הייתה עובדת במקום אחר", אומר אלברט. "המיקרופון הכניס פנימה את האנשים ואת הספונטניות של התגובות שלהם. יש איזשהו ניגוד נורא יפה בעיני בין הומור לבין כנות, ובין ספונטניות לבין המוניות". הערה מעניינת על אינטרקציה של אומן וקהל, בתחום שמבוסס על אנונימיות.
אמבייאנט, באופן טבעי, תהיה ההגדרה הראשונה שעולה לראש כדי לתאר את המוזיקה הטפטית, אבל קשה לומר שהיצירה שלהם מתפקדת רק כמוזיקת רקע. היא תובענית מידי, כי היא יוצרת אינטימיות מטרידה ומעוררת אסוציאציות אפלות. ברגעים הטובים שלה היא מזכירה את “The Future sound of London". "אם בהופעות של ה'חזית האלקטרונית' העיקר היה הגרוב שסביבו הכל הסתובב", אומר אלברט, "אז במקרה שלנו, רעש הסביבה הפך להיות המרכז. בהופעה הזו במוזיאון, רצינו להביא את השטח עצמו, הרעש שקורה במקום הוא מספיק טוב".

- לא הרגשתם כמו מציצנים?

"חופשי, זה היה הרעיון. זה סוג של משחק, זו לא חדירה לפרטיות. המיקרופונים קלטו שיחות של אנשים, כמו זה שאמר 'לך קיבינימט רכטר' (הכוונה ליעקב רכטר, האדריכל שעיצב את המוזיאון). אולי זה מציצני, אבל זה מקום ציבורי. לא תקענו למישהו מיקרופון בחדר שינה. זה היה העניין, להביא את הרעשים שיש שם".

הטפט של ד"ר קליגרי

פרוייקט שני שהוציאו "טפט" הוא הפסקול לסרט "הקבינט של ד"ר קליגרי", יצירת המופת האקספרסיוניסטית הגרמנית. הסינמטק הזמין אותם לכתוב אינטרפטציה חדשה "בניסיון ליצור קשר בין יצירה גרמנית מתחילת המאה לבין יצירה ישראלית מסוף אותה מאה". הערב ומחר, תינתן להזדמנות נוספת לצפות במופע בסינמטקים בתל אביב ובירושלים.
"ההכרות עם הסרט הייתה תהליך נחמד. צללנו לתוכו תוך כדי העבודה על הפסקול", אומר אלברט. "זו הייתה יוזמה של הסינמטק שהתאימה מאוד לקונספציה של 'טפט', בלי שהם ידעו מה זה 'טפט'. הם פנו אלינו בעיקר כי היינו ב'חזית האלקטרונית' והם רצו מוזיקה אלקטרונית".

- מה חשבתם על הסרט?

אלברט: "סרט מדהים. יש בו שפה נורא עשירה של דימויים ויזואליים, עלילה מאוד מעניינת ואסתטיות מרגשת, אבל אם אנשים ימשיכו לטעון שהוא חזה את עליית הנאצים אז 'טפט' תטען שהיא חזתה את 'אינתיפאדת אל-אקצה'. אני חושב שזה ממש מגוחך".
רכס: "אני חושב שדווקא העובדה שלא הכרנו את הסרט, ולא היו לנו דעות קדומות עליו, אפשרה לנו לעבוד בצורה ממוקדת. לא ניסינו להתעמק בתכנים ומשמעויות ולהגיד משהו משמעותי, זה מה שאפשר לזה להיות הטפט של הסרט".

- הוצאתם את הפסקול על דיסק. זה עובד בפני עצמו?

אלברט: "הנרטיב של הדיסק נורא הגיוני. כשיש שבירה קיצונית, יש לזה הסבר ויזואלי בתוך הסרט. נארטיב זה משהו שאתה יכול לעכל אחרי כמה שניות. המטרה היא לגרות אותך להאזין לדיסק כמה פעמים, אז אתה לא מחפש את ההגיון של הנארטיב, זה כבר מובנה".

- אלברט, העובדה שאתה מבקר מוזיקה, לא הפריעה לך ליצור?

אלברט: "אלו דברים שמגיעים מאותו מקום, הם קשורים לאותו חוש ביקורת, אבל לא מזינים אחד את השני. ברור שיותר קשה לשפוט משהו שאתה מעורב בעשייה שלו. זה נהדר אם אתה יכול לשפוט באותה אובייקטיביות. העניין של חוש ביקורת הוא הכי חשוב גם ליוצר וגם לעיתונאי. לכן יש הרבה יוצרים שמוצאים את עצמם בעיתונות".

- למה בעצם התפרקה החזית האלקטרונית?

"החזית התפרקה בגלל שהרוח יצאה מהמפרשים. העיתונות התייחסה לטקס הקבורה של 'החזית האלקטרונית' כאל אורגיית סמים. היו שם אנשים שהביאו חומר בשם GHB, והיו שם אנשים שלקחו אותו וכל העסק התנהל בצורה לא אחראית. לפני שהבנו מה קורה, גילינו שאנחנו חוזרים ליבשה, ואמבולנס מחכה לנו ביבשה".

- מה הגישה שלכם לסמים?

"את יכולה לכתוב ש'טפט' בעד סמים".

הקרנתו של "הקבינט של ד"ר קליגרי" והמופע של "טפט" יתקיימו היום (6/12), 22:00, בסינימטק תל אביב, ומחר (7/12), 22:00, בסינמטק ירושלים.