אגדת נכי צה"ל והמציאות
האגדה הרווחת בציבור היא שנכי צה"ל מקבלים מהמדינה את השמנת, הקצפת והדובדבן. הגיע הזמן להכיר בכך שהמציאות שונה לחלוטין
בניגוד לנכים אחרים, וחלילה בלי לפגוע בכבודם, נכי צה"ל שונים לחלוטין. הם נשלחו על-ידי המדינה להגנתה, מי במהלך שירות החובה, מי כאיש מקצוע או מילואים, מי כמתנדב. אני יודע ומודע לטענה שלא כל נכי צה"ל נפגעו בקרב. זה נכון וזה תמיד היה כך, ולטעמי אין זה העניין.
כאדם ששירת בכוחות הביטחון לא היה לי, ואני מניח שלרבים כמותי, ספק קל שבקלים שאם אפגע בעת השירות המדינה תעמוד מאחורי ומאחורי משפחתי. הרגשתי ממש כאילו 'קניתי' את ביטוח החיים והתאונות הטוב והיקר ביותר, ויצאתי לשליחותי בלב קל ובטוח. כך גם נוצרה בי המוטיבציה לקבל על עצמי כל תפקיד או משימה, גם בהתנדבות. אילולא ההרגשה הזו, אולי הייתי נוהג אחרת.
כאן האגדה מסתיימת והמציאות מתחילה.
כאשר חלילה מגיעה שעת המבחן, המציאות בדרך-כלל טופחת על פנינו בעוצמה רבה. ולא רק על פניהם של הנכים, אלא גם על פני משפחותיהם, חבריהם וכל אוהביהם. כל-אחד חושב שהוא יוצא דופן, אבל ככל שבודקים ושואלים, מתברר שיש קבוצה גדולה של נכים שעוברים מסכת ייסורים לא קלה ולרוב גם לא מוצדקת.
הקבוצה המופלית לרעה ביותר היא קבוצת ה'בלתי נראים', נכי צה"ל שהפגיעות שלהם אינן ניכרות חיצונית. הם אינם מרותקים לכסא גלגלים, גם לא משתמשים בפרוטזות, חלקם מדברים לעניין ואפילו מסוגלים לכתוב ברהיטות. בניגוד לנראה לעין הם מתמודדים עם נכות קשה, עם הלם קרב, פגיעות נפש או חבלה מוחית. אך זה לא משנה את העובדה שחלק מהם הללו חשודים תמידית כמתחזים על-ידי משרד הביטחון והציבור בכלל.
חשבתי לעצמי שאולי משרד הביטחון צודק, שייתכן ובשל הקושי להוכיח את הנכות חלק מהם אכן מתחזים. וכך מצאתי את עצמי מתייעץ עם נכה צה"ל מסוג אחר, נכה קשה מאוד - או ליתר דיוק עם אביו.
רונן רזיאלי היה איש ימ"מ מהסוג המשובח ביותר. ראש גדול, לוחם ללא חת. הוא נפצע באורח קשה בשנת 1992 בזמן ניסיון לכידת בכיר ג'יהאד. בחדשות שמענו שחיל צה"ל נפצע קשה, אבל באותו רגע משפחה שלמה נהרסה. רונן ניפגע בראשו מקליע תת מקלע ונותר משותק בחלק מגופו, וכיום הוא סובל ממגבלות קשות ביותר, כולל אי יכולת לדבר.
עד ששוחחתי עם שי רזיאלי, אביו של רונן, לא היה לי ספק כלל שהוא ומשפחתו קיבלו ומקבלים את הטיפול הטוב ביותר מהמדינה. אבל שי רזיאלי החזיר אותי למציאות העגומה. "אין נגישות לעובדי השיקום", הוא זועם. "להם יש פלאפונים על חשבון המדינה, אבל הם משמשים אותם בעיקר לתקשורת פרטית. עבורנו, הנכים, הם בלתי נגישים אפילו במקרים דחופים וקריטיים. פעם בשנה, אם בכלל, אנו זוכים לביקור בית כדי לתאם צרכים או בכלל לראות את הנכה.
"למרות שהבן שלי היה בסכנת חיים ממשית היינו צריכים להיאבק כדי לממש את הצרכים הבסיסיים שלו", הוא מוסיף. "רק לאחר מאבק קשה ומתיש שארך חמש שנים הכירו בזכאותו לרכב מדינה רטרואקטיבית, אבל אנחנו לא קיבלנו שום פיצוי על הזמן או הכסף האבוד". למה, אתם שואלים? כי אחד מה'פטנטים' של אגף השיקום הוא שחלק גדול ממה שמגיע לנכה נחשב להטבה. ובניגוד לתגמולים, הטבות לא ניתנות רטרואקטיבית.
רזיאלי אמר לי בכאב באותה שיחה כי "אני לא מבין. לא מספיק שטרטרו אותנו שנים רבות כל-כך, המדינה אינה מפצה אותנו על ההוצאות הכספיות על החייל שנישלח על-ידיה להגן על אזרחיה. אני מרגיש נבגד. המדינה בגדה בבן שלי, במשפחה ובחברים".
סיפור עצוב, אבל בהחלט לא יוצא דופן.
ציבור האזרחים בישראל משוכנע שנכי צה"ל מקבלים את הטוב ביותר, את המיטב שבמיטב, את השמנת, הקצפת והדובדבן. רבים מתגייסים ומתנדבים לכוחות הביטחון מתוך תחושת שליחות ומתוך אמונה מלאה כי יש מי שיגן על זכויותיהם ברגעי משבר ומצוקה. אבל המציאות, ידידי, שונה לחלוטין.
- מוטי פלד הוא פעיל חברתי ומנהל פורום נכי צה"ל באתר נענע
*המאמר נכתב בלשון זכר, אך הוא כמובן מתייחס גם לנכות צה"ל.
