שביתת הרופאים נמשכה 120 יום מיותרים. אין לי כל ספק שניתן היה לסיימה כעבור שבועות אחרים ולא לגרום לסבל הממושך של החולים.
אמנם, ההכרזה על סיום השביתה משמחת אבל יחד איתה צריך חותמי ההסכם מצד המדינה להקפיד על כמה עניינים. כך, למשל, שלא יווצר מעמד מיוחד, אקס-טריטוריאלי, לרופאים, בדומה למעמד שניתן לשופטים, תמורת ויתור על זכות השביתה.
אם ירחיבו את מעמד השופטים לסקטורים אחרים, יתחיל משרד האוצר לאבד את השליטה על יחסי העבודה במשק. אחרי הרופאים כבר מצויים סקטורים רבים אחרים, שינסו גם הם להחיל על עצמם את המעמד המיוחד.
הענקת מעמד מיוחד לרופאים תגרום לכך שהסקטורים הפרא-רפואיים - האחיות, המיקרוביולוגים ואף עובדי המינהל והמשק - ידרשו גם הם קבלת מעמד זה. מצב זה יכניס את שוק העבודה לכאוס מוחלט. זאת, בדומה למה שהתרחש ב-1994, כאשר הסכמי השכר עליהם חתם שר האוצר דאז, אברהם שוחט, עם סקטור האקדמאים, האחיות והמורים, גילגלו את המשק לאינפלציה של 14% לשנה.
היום, בראשית החופש הגדול וכאשר סימנים ראשוניים של בחירות נראים באופק, ניתן לנחש כי לאחר חתימת ההסכם עם הרופאים, ימהרו בקרוב גם המורים להעלות את דרישותיהם.
אגב, אין לי ספק כי אם יתקיימו בחירות בקרוב, צפוי נושא יחסי העבודה למלא תפקיד מרכזי.
*שמואל סלבין כיהן בעבר כמנכ"ל משרד האוצר
